fbpx

האמן אדואר מאנה

האמן אדואר מאנה (1832-1883) צייר צרפתי, הידוע כאחד האמנים השנויים במחלוקת בתקופתו, עבר ביקורות רבות בדרך להביא את עצמו לשיא של הצלחה ולהפוך לאבי האימפרסיוניזם. עם כמה ציורים שהיוו השראה לאמנים צעירים באותה תקופה, הוא חשף כיצד חדשנות לא תמיד מתקבלת בברכה על ידי החברה, אך פותחת שער לעתיד.

בתקופה זו של אמצע המאה ה-19 לא היו גלריות, מוזיאונים וכדומה, האירוע המרכזי של האמנות היה התערוכה ב'סלון'. הסלון היה החדר המרכזי הגדול (ועדיין) בארמון הלובר, בו נערכו תערוכות מידי שנה או שנתיים שהיו בהן חבר שופטים של אמנים, שקיבלו את העבודות שאחרים רצו להציג והחליטו מי יציג או לא יציג. זאת הייתה כמעט הדרך היחידה של האמן להציג ולמכור את העבודות שלו, כך שהקבלה או הסירוב להתקבל לסלון הייתה קריטית לאמן.

האמן אדואר מאנה
Édouard Manet, 1863, "Olympia", oil on canvas, 130x190 cm

"אולימפיה" הוא השם של האישה. שם שהיה מקובל מאוד בצרפת במאה ה-19. כשציור זה הוצג לראשונה בסלון הייתה מהומה, ביקורת שלילית מאוד. היה צריך לשמור על העבודה שלא יקרעו אותה. המבקרים אמרו שההבעה של האישה היא שהזדקנה טרם זמנה, שריקבון הגוף שלה מזכיר חדר מתים, שהיא ונוס הוטנטוטית (משבט אפריקאי), אחר אמר שהיא זונה שמתה מצהבת והגוף שלה במצב של ריקבון מתקדם, אחר שהפנים מטופשות ואין לה צורה של אדם. התואר שחוזר הוא של גופה רקובה ומלוכלכת ושהיא זונה ומכוערת.

על מה הזעם? על מה המהומה? למה היא עוררה התנגדות גדולה כל כך? הסיבה העיקרית היא שהם לא היו מודעים במאה אחוז, ההתלהמות לא הגיעה משיקולים רציונלים, ההתנגדות הייתה משום שהייתה שונה מאוד ממה שהמבקרים הכירו. הציור הזה סטה מהמסורת.

תיאור העירום הנשי אצל האמן אדואר מאנה לא תואם את ציפיות התקופה בהשוואה לתיאור האישה במודל של ונוס, הן מבחינת שם היצירה והן מבחינת מבנה הגוף. לדוגמה, באותה שנה מוצג ציור של אלכסנדרה קבנל. ונוס היא דמות מיתולוגית. ציורי נשים עירומות שרועות נקראו ונוס מאחר וזו פנטזיה של אישה. מאנה קרא לציורו "אולימפיה", שם מקובל לנשים במאה ה-19, במידה מסוימת שם מקובל לזונות. המודל על פיה צייר מאנה הייתה אישה ידועה, ששימשה עבורו מודל בציורים אחדים וגם לאמנים אחרים. מבנה הגוף של אולימפיה גם היה שונה כי היא רזה יותר לעומת הגוף המלא בדמותה של ונוס.

דוגמה נוספת ליצירה של אישה ערומה שרועה שכן התקבלה כיצירת מופה היא של ונוס. גם כאן האישה מלאה יותר. היא חושפת את בית השחי, והיא משכלת רגליים.

בציורו של אנגרס, האודליסק, אשת הרמון, מהווה אישה שאינה בשר ודם אלא פנטזיה. פנטזיית ההרמון (הרמון הוא אגף בארמון המשמש למגורי נשותיו ופילגשיו של המלך). גם בציור זה העור רך וניכרת תשומת הלב המירבית לכל הטקסטורות של אנגרס. אנגרס הקפיד על יופי אידיאלי. היופי של האישה היא לפי הקאנון של מהי אישה יפה. אישה יפה במאה ה- 19 היא אישה עם גשר אף ישר (בקו ישר עם המצח), ופנים אובליים. לעומת זאת, "אולימפיה" לא עונה על דרישות היופי האלה.

מבחינת היחסים בין הרקע (המצע) לדמות, אצל אנגרס האודליסק נוגעת בקצוות הבד, היא ממלאת את כל הבד, ואילו אצל מאנה, אולימפיה קטנה ביחס לגודל המצע.

דמותה של ונוס אצל טיציאן, תנוחת הגוף היא הקרובה ביותר לזו של אולימפיה. היא נשענת על הזרוע עם רגליים משוכלות. רואים אצל טיציאן שוב את הנוהג שהאשה ממלאת את כל הבד. האור רך, צהבהב נעים, המעברים בין חושך לאור, המעבר רך והדרגתי. יש מספר מישורים לציור. הראשון היכן שהיא שוכבת השני החדר שנפתח לאחור והשלישי, מעבר לחלון. לעומת זאת אצל מאנה המעבר בין כהה לבהיר אינו הדרגתי. היא באמת נראית תקועה, ונראתה כמו גוף דומם, קשה (לא סתם אמרו גופה). אצל מאנה אין מישורים, יש מאחוריה קיר. מצד אחד אולימפיה היא בתנוחה המקובלת ואכן מאנה התייחס במודע לציור של טיציאן. הציור הזה היה לנגד עיניו, אבל אולימפיה קטנה יותר והולכת לאיבוד בבד, לעומת הציורים אליהם היו רגילים. תנוחת הראש של אולימפינ היא זקופה לעומת ההטייה הצידה שהייתה מוכרת. היד של ונוס היא מזמינה רומזת שהיא נהנית ורוצה שתגיע. היד של אולימפיה מסמלת שהיא מוכנה רק אם ישלמו לה.

שינויים מהמקובל בתקופה:
♦ גודל הדמות
♦ מעברים חדים
♦ אור חזק שבא גם מקדימה (בציור המערבי במשך 500 שנה היה מקובל שהאור מגיע משמאל למעלה).
♦ קטועה מאוד, יש לה שרוך על הצוואר שקוטע את הצוואר. הגוף לא שלם.
♦ יש קו מתאר כהה.
♦ שוכבת על מיטה גבוהה בהרבה מהמקובל.

האנשים שביקרו בסלון היו אנשים שהכירו אמנות, הפריע להם שהאישה אינה אשת פנטזיה אלא זונה. אישה ידועה שהייתה מוכרת בעולם האמנות של סוף המאה ה- 19 . בנוסף עניין המעמד- לאיזה מעמד היא שייכת? מצד אחד היא זונה, מצד שני יש לה משרתת. אז איפה היא עומדת בסולם החברתי? איפה היא עומדת אפילו בסולם הזונות. אם סוליות הנעליים שלה מלוכלכות כנראה שהיא הולכת ברחוב ומוכרת את גופה ברחוב, לכזו זונה אין משרתת. אי הבהירות של המעמד, האפשרות שהאישה הזאת איננה מישהי טובת לב שמוכרת את גופה בגלל שנאלצה מסיבות חברתיות.

העלייה של המסחר, של החברה העירונית, של כלכלת השוק. אם היו מפריעים למבקרים רק השינויים הצורניים אז היו אומרים שהציור פשוט לא טוב. אבל הם היו בשוק, הזעם נגרם בגלל הדברים החברתיים: המעמד, הזונה, כלכלת השוק, הזנות הייתה בעיה חמורה בפריז בסוף המאה ה- 19. היו לגברים כל מיני רעיונות אחד הדברים היה שהם השוו את הסדרת הביוב בעיר לבין אנשים. רצו למצוא דרכים כיצד לדעת אם אישה קיימה יחסים עם גבר אחד או עשרה (הוגי רעיון זה היו גברים).

העניין החברתי הפריע עד כדי כך שהסופר אמיל זולא, ידיד של מאנה שכתב ופרסם ב-1867 ספר בשם היצירה וזולא כותב על מאנה כאמן החשוב של סוף המאה ה- 19. וכותב שבשביל מאנה הנושא לא חשוב. הוא מתעלם מכך שזו אולימפיה ולא ונוס. הוא אמר שציירים ובעיקר מאנה לא חולקים א האובססיה של ההמונים לנושא. בשביל האמן הנושא הוא לא חשוב. מה שחשוב לאמן הוא הציור עצמו.

"Painters, and especially Édouard Manet … do not share the masses' obsession with the subject: to them, the subject is only a pretext to paint, whereas for the masses only the subject exists." 

– Émile Zola, 1867

שני דברים עקרוניים:
1 . אכן הצורה של הציור בולטת כל כך, החידוש של אופן הציור חשוב ועקרוני כל כך שהוא אכן מסיט את תשומת הלב מהנושא.
2 . התפיסה, הרעיון שהאמנות המודרנית החל ממאנה מתעסקת בעצמה (כפי שזולא אמר על הציור של מאנה) היא לא עוסקת בנושא חברתי, אמנות מודרנית היא אמנות אוטונומית.

באמנות תמיד יש נושא. האמן אומר דבר מה. במקרה הזה אצל מאנה השינוי המשמעותי מאוד הוא שינוי של צורה שהסיתה את תשומת הלב מהנושא. אין אמנות שאין לה משמעות.

עבודה מוכרת נוספת של האמן אדואר מאנה היא "ארוחה על הדשא":

אמנות מודרנית
Édouard Manet, 1863, "The Luncheon on the Grass (Le Déjeuner sur l'herbe)", oil on canvas, 208x264 cm

גם הציור הזה עורר מהומה. האישה בציור מסתכלת ישירות אלינו. גם במקרה הזה כמו באולימפיה מאנה מתייחס לאמנות שלפניו. מאנה מתייחס לאמנות שקדמה לו מבחינת קומפוזיציה ותנוחות.

מיד היה ברור שאירגון הדמויות לקוח מהקטע הזה של אמן מהרנסנס שעשה הדפס על פי הציור של רפאל (מצד ימין למטה).

גם כאן יש נשים ערומות אך הן אינן מסתכלות ישירות אלינו. בנוסף האור הוא אחר, האור הרך של טיציאן מול הבוהק של מאנה. אצל טיציאן מקור האור הוא בצד שמאל למעלה. ובציור של מאנה האור בא מצד שמאל למעלה אך גם מקדימה. הדמות מאחורה מוקטנת יתר על מידה והאור מופנה אליה.

למה הכוונה האור מקדימה? המבט שלנו על אולימפיה מופנה אלינו, זה אנחנו שמופיעים לה מבלי שהוזמנו. גם בארוחה על הדשא זה קורה. מאנה סוטה ומשנה את היחס בין הצופה לתמונה. כשמאנה מציג את הארוחה על הדשא, טענה נוספת נגדו היא שאין לו דימיון ושהוא לוקח עבודות מהמוזיאון ומעתיק את הקומפוזיציה שלהם.

מה שעורר את זעמם של המבקרים היא החריגה של מאנה ממסורת הציור. העובדה שהדוגמנית של מאנה (אותה דוגמנית ששימשה אותו באולימפיה) מביטה בצופה. גם הערכים של הציור כציור- זה לא עור עדין ורך אלא אור קשה שאינו בא ממקור יחיד, אלא גם מצד שמאל וגם מקדימה. ובנוסף היחסים בין הדמויות אינם נכונים מבחינת הציור המקובל. הציור אמור להיות שתיו וערב על ציר ה- X וה- Y כך שהצייר יוכל למצוא את המיקום של כל דמות ביחס לאחר. בציור הזה השתמשו בכלי- ציור אריחים על הרצפה. האריחים שהם שתי וערב עזרו למקם את הדמויות אחת ביחס לאחרת. הדמות בצד ימין בגלימה הכתומה הוא הגדול ביותר- כי הוא הקרוב אלינו ביותר. הצופה הוא קנה המידה.

בציור זה המצע נעלם. הצייר מעניק לנו אשליה של מרחב עמוק של קתדרלה. ניתן להבחין בגדלים של העמודים- כיצד שהם הולכים וקטנים ככל שהם מתרחקים. זאת הייתה המוסכמה של הציור מהמאה ה-15 . ציור שבו המצע כביכול כבר לא קיים ויחסי הגדלים, ועניין הצבע- גם הצבע הולך ונעשה חזק ועוצמה קטנה והולכת (במישור הראשון) ככל שהסצנה מתרחקת הצבע פחות חזק.

אצל ז'אק לואי דויד הדמויות קטנות ככל שהם מתרחקות, וגם על הרצפה יש שתיו וערב. האח שנמצא במישור הראשון גדול יותר מהאח שבמישור האחורי. וגם קבוצת הנשים שמימין- הנשים הקדמיות גדולות יותר מהאחוריות. אצל מאנה הדמות האחורית הייתה צריכה להיות גדולה יותר, היא לא עד כדי כך רחוקה מהם. אצל דויד האור מגיע מנקודה אחת משמאל למעלה. והוא מגיע רק מעט אל האישה האחרת, עם הגלימה הכהה. האור מגיע ממקור אחד לעומת הציור של מאנה.

הציור של דויד מבוסס על טקסט. כל ציור מלבד ציור נוף או דומם היה מבוסס טקסט כלומר סיפור שקיים מראש והיה ידוע לציבור הרחב. הייתה היררכיה של טקסטים מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.
1 . כתבי הקודש
2 . המיתולוגיה
3 . ההיסטוריה
4 . הספרות
5 . פורטרטים
6 . טבע, נוף
7 . דומם
8 . חיות (לא מציירים חיות)

אם כן היררכיה קבועה של נושאים. כל הציורים וגם כאשר ציור דומם, הציור נעשה איזושהי משמעות. החפצים שציירו באו ללמד דבר מה. במקרה הזה דויד מצייר סיפור היסטורי מההיסטוריה של רומא העתיקה. בעל מסר דידקטי חינוכי. רומא העתיקה הייתה במלחמה נגד אלבה. המחלוקת הייתה על שטח ובני רומא ואלבה החליטו שבמקום שכולם יילחמו, ילכו שלושה אחים מבני רומא- הבנים של הוראציוס. ומאלבה- שלושה הבנים של הקוראתים. ויילחמו השלושה נגש השלושה, במקום שדם רב יישפך. דויד מצייר את הרגע שהבנים של הוראציוס נשבעים אמונים לאביהם וכך גם לרומא. הם נאמנים לאביהם, למולדתם, הם מצייתים לאביהם ומגנים על המולדת. דויד מחנך לציות, למסירות נפש, להקרבה עצמית. נושא דידקטי וודאי שבשביל דויד בזמנו- הנשים, בוכות.

האמן אדואר מאנה
Édouard Manet, 1868-1869, "The Balcony", oil on canvas, 170x124 cm

הציור של מאנה מבוסס במידה מסויימת על הציור של פרנסיסקו גויה. המרפסת והנשים על המרפסת בעלי אותו הנושא.

אצל מאנה יש מעברים חדים מאוד בין בהיר לכהה. אצל גויה המעברים מאוד הדרגתיים. בשני הציורים הדמויות עומדות מעבר למעקה. אצל גויה המעקה הוא בצבע של כלל הציור הוא איננו בולט. אצל מאנה זה ירוק שמחלק את התמונה כמעט לחצי. התריסים הפתוחים הירוקים שממסגרים את התמונה. מאנה מדגיש את המסגרות הפנימיות הוא מדגיש את הבד של הציור, את המצע. הקווים האופקיים של המרפסת חוזרים על הקצוות למעלה ולמטה ואילו המוטות האנכיים כמו התריסים חוזרים על הקצוות האנכיים של הבד.

אולימפיה- אין מרחב עמוק, מאחוריה נמצא הקיר. לא רק זה, במרכז עובר פס בצבע בהיר יותר שמדגיש את היותו של המצע. הציור של מאנה מתייחס אל המוזיאון בשתי משמעויות של המוזיאון:
1 . מצייר על פי ציורים במוזיאון. מתייחס למסורת של הציור בקומפוזיציה.
2 . מתייחס למוזיאון ברובד נוסף שהוא מהותי- לומד את הציורים שבמוזיאון על מנת ללכת נגד המוסכמות של הציור.
המסורת של הציור היא לספר סיפור, טקסט. אצל מאנה אין טקסט. המסורת של הציור זה העובדה שהבד אינו קיים כביכול. בציור של המרפסת ובציור של אולימפיה הוא מדגיש את המצע. הוא מדגיש שזה ציור

אצל מאנה זה קיר בגב הציור שהוא המצע של הציור. בהשוואה לציור של גויה שהוא בעל אותו הנושא- הוצאה להורג. גויה מצייר מההיסטוריה של ספרד- כיבוש נפוליאון. ב 1808 הוצאו להורג מתנגדים לכיבוש. גויה מצייר זאת לפנות בוקר בין חושך לאור בתאורה דרמתית. כל הנשקים מופנים אליו ולידו כבר יש גופות ובאופק לאחר ההר ישנם בניינים. אצל מאנה יש קבוצת אנשים חיילים שהרובים שלהם ממש נוגים במי שמוצא להורג, זה באור חד ומאחורי הדמויות חומה, שמעליה מציצים אנשים. הוא מספר סיפור אמיתי. בשנת 1968 כבר היה צילום. מאנה מצייר על פי הצילומים בעיתונות. המודרניזם מתחיל עם ההתייחסות למוזיאון- הפרת הכללים שהיו נהוגים בציור המוצג במוזיאון. אנחנו נראה שבמחצית השנייה של המאה בה- 20 . ששוב חל מפנה עקרוני וחשוב באמנות המערבית, שוב תהיה התייחסות חשובה אל המוזיאון. המוזיאון שבו שמורים ערכי התרביות, האמנות של העולם המערבי. אין מוזיאון לפני התקופה המודרנית. המוזיאונים מתחילים בתחילת המאה ה- 19 מעט במהלך המאה ה- 18 . מקטלגים יצירות ומפרסמים תערוכות. ופתוחים לקהל הרחב. המוזיאון הוא מוסד חשוב ותופס מקום מרכזי בהיסטוריה של האמנות המודרנית.

אמנם מאנה לא מצייר טקסטים אך זה לא נכון במאה אחוז. הוא מצייר ציור דתי כאשר מצייר את ישו המת. אבל נשים לב להבדל דרסטי בין הציור של מאנה לאל גרקו. אל גרקו מצייר כמקובל בציורי קבורה. הרוזן לוקח את גופתו של ישו. מלמעלה מריה- שלובשת שמלה אדומה וגלימה כחולה. מצד ימין זהו יוחנן המטביל שמזהים אותו כי לבוד באופן מוזנח. רואים את הבישופ שמחזיק מפתחות.

העשן זה נשמתו של הרוזן שישו מקבלה. אצל מאנה זאת גופה, ישו הוא גופה נרקבת. לצידו מלאכים שנראים כמו בשר ודם. ולא רק זה אלא שמאנה תעה והסטיגמטה הוא צייר אותו בצד השמאלי במקום הימני. העירו לו אך הוא לא תיקן. כלומר גם בתקופה של מאנה המוות מוצג כעובדה. מכאן גם הכינוי של ריאליזם. ההתייחסות למוות והמלאכים בשר ודם.

Édouard Manet, 1862, "Música en las Tullerías", oil on canvas, 76x118 cm

האמנים האימפרסיוניסטים התעניינו לצייר את שעות הפנאי. גם אצל מאנה מוזיקה בטולרי, גן שנמצא ליד הלובר.

היו שם מופעי מוסיקה. מאנה מצייר את כל חבריו מתהלכים בגן, משוטטים. כל הגברים לבושים אותו הדבר. בשעות הבוקר הם לובשים מכנסיים בהירים ומעיל עם זנבות וכובע צילינדר. הציור הזה הוא לפני אולימפיה. יש פה חומה של אנשים שממלאים את כל הבד. הגזעים של העץ קוצבים את הציור בצורה ברורה כל כך חוזרים על הקצוות של הבד. הראשים של האנשים חוזרים אל האופקי של הבד. מאנה מתייחס לעצם היות הבד, לעצם היות העבודה הזאת ציור על בד. הדמויות חתוכות גם פה (כמו אצל דגה) גם הקצה של השמשייה, הגב… מעין צילום בזק. לא מעמידים את הדמויות כדי לצייר אלא מציירים את הרגע. רואים היטב את משיכות המכחול. בקדמת הציור במישור הראשון רואים את משיכות המכחול הגסות. מצוייר בציור המשורר שארל בודלר. הוא מדבר על המשוטט (אחד הדברים החשובים במאה ה- 19).

האמן אדואר מאנה
Édouard Manet, 1874, "The Ball at the Opera", oil on canvas, 59x72 cm

עבודה אחרת של האמן אדואר מאנה- "הנשף באופרה". עבודה מאוחרת יותר. יש כאן אנשים שממלאים את כל הצד הימני של הבד. הם מקבילים לבד, מעין חומה של אנשים. שוב רואים עמודים אנכיים שחוזרים על הקצה. וקצה המרפסת שחוזר על הקו האופקי. אם זה היה פעם אחת לא ניתן היה להסיק מסקנה אך האופן הזה חוזר וחוזר שוב ושוב. ראינו את זה בהוצאה להורג, באולימפיה, בטולרי, במרפסת וכו'. זה מכוון, גם אם לא מודע. מאנה מסתכל בעבודו שבמוזיאון, מתייחס לעבודות העבר ורוצה לשים דגש על עצם הציור. מלבד זאת, שוב זה נשף באופרה. שוב ידידים של מאנה ומשום שזה באופרה המכנסיים שחורים אך עם אותו מעיל וכובע צילינדר. יש יותר גברים והם כולם לבושים אותו הדבר (מדים של המאה ה- 19). לנשים יש מסכות. הן לבושות גם שחור בעיקר, והנשים מפלרטטות עם הגברים. הנשים בתקופה קראו לזה שוק הבשר. כשמאנה צייר את הנשים שניתן לקנות הוא שוב מתייחס כמו באולימפיה אל המעמדות, אל החליפין, אל החברה הבורגנית העולה שבה הכל שווה ערך לכסף, גם האישה. אבל מצד שני מאנה הוא חלק מאותו הציבור. הוא מצייר את המציאות כפי שהוא רואה אותה בין חבריו. הוא חוזר ומצייר את זה.

Édouard Manet, 1882, "A Bar at the Folies Bergère", oil on canvas, 92x128 cm

פולי ברג'ר הוא קפה קונצרט שיש בו מופעים. היה מאוד פופולרי במאה ה- 19 וקיים עד היום. אחת האטרקציות היו כמובן הנשים במופע שהיו לבושות מעט מאוד. האמן אדואר מאנה מצייר את הבר. הנשים שמכרו בבר נתפסו גם כן כחלק מהסחורה. הן לא רק מכרו משקאות, היה מובן במידה מסוימת כמו בברים רבים עד היום, שהמארחות לא רק מוכרות משקאות. אז גם במקרה הזה. ריבוי הקווים האופקיים והקווים האנכיים. העיגולים הלבנים האלה הם מנורות, ומנורות חשמל כבר. מנורות שהיו על העמודים. יש נברשת גדולה שניתן להניח שעדיין פעלה על גז. אנחנו רואים את המוכרת עומדת לפני הדלפק שעליו יש בקבוקים, כוס עם פרחים, תפוזים או קלמנטינות ועוד בקבוקים. מיד מאחורי האישה נראה מאוד צמוד אליה, יש מראה. אנחנו רואים את המסגרת זהב של הראי והדלפק משתקף בראי. ההשתקפות אינה הגיונית מאחר והבקבוק האדום עליו יש את חתימת מאנה, כתוב על הבקבוק "מאנה 1882 " בקבוק הבירה הוא בקו ישר עם בקבוק היין ובהשתקפות הוא לפני בקבוק היין. ובראי משתקף האולם שבפניו עומדת המוכרת. כל זה הוא השתקפות של כל האנשים. המוכרת עומדת חזותית וההשתקפות שלה היא מוזרה. מצד אחד היא עומדת קרוב למראה ועל כן לא היינו רואים הרבה מהשתקפותה, חזותית היא עומדת זקוף ובהשתקפות היא שפופה, הגבר אמור היה להסתיר לנו. מאנה מתעקש על כך שזה ציור ואינו משקף את המציאות בהכרח. הציור איננו יותר השתקפות נאמנה של המציאות, הציור הוא מבנה כשלעצמו. נכון, ההשתקפות לא הגיונית אך זה לא משנה כי מאנה לא רוצה לצייר בדיוק. זה ציור ובציור יש בד, קווים אופקיים שחוזרים על קצוות הבד, קווים אנכיים. זוהי קונסטרוקציה- בנייה של ציור.

פוסטים קשורים בנושא תולדות האמנות

אמנות מודרנית

אמנות מודרנית

אמנות מודרנית מתחלקת ל-3 תקופות. לפניכם, הגישות והזרמים המרכזיים באמנות המודרנית, והסבר על השינויים שהובילו להמשגתה בהקשר ההיסטורי והתיאורטי.

אימפרסיוניזם

אימפרסיוניזם

אימפרסיוניזם הינו הזרם הראשון המאפיין את האמנות המודרנית, החל מאדואר מאנה. ישנו שינוי צורני ושינוי במשמעות העשייה, לאמן יש אמירה.

האמן פייר-אוגוסט רנואר

האמן פייר-אוגוסט רנואר

האמן פייר-אוגוסט רנואר צייר אימפרסיוניסטי באמנות המודרנית. רנואר חוקר את הפרטים בדומה למאפייני המצלמה, פוקוס על אובייקט וטשטוש הרקע.

משלוח חינם

דואר רשום חינם בקניה ב-₪250 ומעלה
שליח עד הבית חינם בקניה ב-₪450 ומעלה
איסוף עצמי מסטודיו צ'רקוב בגבעתיים

לארוז למתנה?

הקדישו ברכה אישית עבור האהובים שלכם
נשמח לכתוב או להדפיס ולארוז למתנה
לא לשכח לבחור כרטיס ברכה בעמוד החשבון

רוצה לשתף עם מישהו?

JOIN US ON

FACEBOOK

JOIN US ON

INSTAGRAM

JOIN US ON

YOUTUBE

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה