האמן וינסנט ואן גוך (1853-1890) התחיל את דרכו ככומר ונשלח לכפר קטן של איכרים. הוא לא כל כך מצליח ככומר כי האיכרים חושבים שהמנהיג צריך להיות עשיר, ואן גוך רצה להיות כמו איכרים, נעל נעליים ולבש בגדים כמו האיכרים, והכפריים לא אהבו זאת הם רצו מישהו עשיר לכן סילקו אותו. הוא נסע לפריז, היה לו אח בפריז, תאו שהיה בוחר באמנות. אחרי תקופה קצרה בפריז עם מעט ציורים, ואן גוך נוסע לדרום צרפת, נותרו לו כשלוש שנים לחיות ואז בשנים האלו הוא מצייר את הציורים שנהפכו לבעלי משמעות.
הוא מצייר את הסירה, את הזורע בגרסאות שונות שלו. הצבעים הבולטים הם צהוב וכחול, כשבתמונה השמאלית עם הסירות, הצהוב הוא במישור הראשון ואילו בזורע הכחול הוא במישור הראשון. בסירות זה הצהוב שתופס את מרבית המצע, הנייר, ואילו בזורע הוא הכחול שתופס את מרבית המצע. ואן גוך מתייחס לאיכות של הצבע, הצהוב הוא צבע חם ואילו הכחול הוא צבע קר. הצבעים החמים כמו צהוב, כתום נראים לנו קרובים יותר ואילו הכחול כמו השמיים נראים לנו רחוקים. בציור של הזורע יש מרחב עמוק יותר בגלל הכחול, למרות שקו האופק גבוה הציור נראה עמוק יותר. הוא מצייר שביל שנפסק באמצע לא מוביל לשום מקום. החלק העליון של הזורע, הוא צהוב לגמרי, החיטה כחולה והשמיים צהובים לגמרי. ברמה הראשונה זהו לא חלון אל המציאות הוא לא מצייר חיטה ושמיים, אותו הדבר בסירות, הסירות הם על החול, הציור הוא ציור לא רפרזנטציה של המציאות. ומכיוון שבמקרה הזה הצהוב הוא זה שממלא את רוב במצע- הציור נראה יותר שטוח, אין השתרעות ארוכה. כל הצהוב מקביל. בנוסף מה שואן גוך מבין זה שהוא יכול לצייר את כל הציור וליצור מרחב עמוק יותר או פחות באמצעות הניגודים בין הצהוב (צבע חם נראה כמתקרב) והכחול (צבע קר שמתרחק מאתנו). כדי השדה הכחול לא יברח לגמרי הוא מקביל אותו בצהוב שמתקרב ולהפך כדי שהציור לא יראה שטוח לחלוטין עם כל הצהוב שעולה למעלה- הוא שם כחול חזק שמרחיק. המרחב של הציור לא באמצעות צבעים שנעשים יותר בהירים ואז זה נראה רחוק, לא באמצעות הגודל שלהדמויות.
ואן גוך יוצר את העומק רק ע"י הכחול. לעומת פוסן שיוצר את העומק ע"י הדמויות, ככל שמתרחקים הוא בהיר יותר, נראה כמו חלון אל העולם, הסיפור של רות ובועז.
ואן גוך מצייר בעיקר בכחול וצהוב. במקום שהכל יהיה צהוב הוא מלביש את האיכר בבגדים כחולים, לא באמת איך איכר היה לבוש, הוא משתמש בכחול כי הוא רוצה את המשחק של מתקרב מתרחק. הוא מעניק ערך רגשי לצבע.
"בית קפה לילי" של ואן גוך, בציור הרבה צהוב והרבה אדום. כשואן גוך מצייר הוא כותב לאחיו תאו בפריז, הוא כותב על הציור שהוא לא יתפלא אם אדם שעזב את הבית הקפה הזה יצא לרחוב וירצח מישהו. הצבעים מאוד קרובים, הצהוב, הכתום, מאוד חזקים. האדום שנראה אדום מאוד, והירוק שנראה ירוק מאוד מפני שהם צבעים משלימים. לא רק הצבעים, המקום בשביל ואן גוך לא נעים. כל הקווים הם אלכסוניים הם קווים של ריצה, אנחנו יודעים שקווים אופקיים ואנכיים משרים יותר שלווה, מנוחה. השולחן, הפרקט, הזוויות של השולחנות והעוצמה הרבה של הצבעים אחד ליד השני.
לעומת זאת ואן כוך מצייר את חדר השינה שלו, הוא כותב לתיאו על זה שהוא מרגיש בנוח בחדר השינה שלו, נעים לו, כתום והצהוב, הכחול של הקיר, זה משרה יותר שלווה. האדום זה צבע דם. זה לא רק שואן גוך משתמש בצבעים כדי לבנות את החלל הוא כך מעצים, בונה איזשהו רגש בציור באמצעות הצבעים. אם החדר נעים או לא זו שאלה אחרת, זה גם נהיה צר, המיטה באלכסון מעט, השולחן באלכסון, התמונות עקומות אבל בשביל ואן גוך ואנחנו מסכימים שהיא משרה יותר שלווה.
האמן וינסנט ואן גוך לקח את זה מצייר יפני, רושיגא', בהמשך גוגן לוקח מואן גוך. יש שיגעון של יפן, מגיעות עבודות אמנות, האירופאים מגלים את האמנות היפנית, קונים אותה. מתגלה תפיסה חדשה. רושיגא לא העלה על דעתו שהציור הוא פרזנטציה של הטבע. ואן גוך מעתיק בצורה מסוימת את הציור של רושיגא, אותו גזע עץ בציור נוסף של הזורע של ואן גוך. הצהוב נראה קרוב יותר.
יצירות נוספות של האמן וינסנט ואן גוך
מוצרי אמנות מומלצים
-
- אזל המלאי
קיט אמנות לילדים
- ₪443
- קרא עוד
-
-
-
במבצע!
קיט ציור בצבעי אקריליק
- ₪280
- הוסף לעגלה
-
במבצע!
