ניתוח תהליך יצירתי של האמן מארק שאגאל

אוטוביוגרפיה. מארק שאגאל (1887-1985), נולד בכפר ליאוזנו, ליד ויטבסק, שבבלרוס. הבן הבכור מבין תשעה ילדים שנולדו לחצקל שאגאל ולפייג-איטה, משפחה יהודית חסידית. בשנת 1906, שאגאל החל ללמוד ציור בויטסבק והמשיך שלוש שנים בפטרסבורג. משנת 1910 שהה בפריז ארבע שנים וחזר לויטסבק דרך ברלין, בה הייתה לו תערוכת יחיד (Wolf, 2019). ב-1915 שאגאל נשא את בלה רוזנפלד לאשה והם עברו לגור בפטרסבורג עד שנת 1923, בה עבר יחד עם אשתו ובתם אידה לצרפת. בתקופה זו ברוסיה, שאגאל היה המפקח על האמנות בויטסבק, ייסד וניהל בית ספר לאמנות, וב-1920 פרש מתפקידו וצייר על קירות ותקרת התיאטרון הרוסי והכין תפאורות להצגות בו (מולן, 1969). בשנת 1922 כתב את האוטוביוגרפיה שלו "חיי" (שאגאל, 1951).

בצרפת, אייר ספרים ויצר תחריטים לתנ"ך. בשנת 1941, שאגאל עזב את צרפת בגלל המלחמה והיגר לניו יורק. בשנת 44' אשתו בלה נפטרה. ב-47' החל בליטוגרפיה צבעונית, ושנה לאחר מכן חזר לפריז. בשנת 50' החל בעבודת קדרות, וב-51' יצר פסלים ראשונים. בשנת 52' נשא את ולנטין (ואוה) ברודסקי לאישה, והמשיך לצייר, אך בסגנון לירי ומופשט יותר, עם צבעים ונושאים מלנכוליים יותר. שאגאל זכה להישגים גדולים באמנות שלו בחייו. בשנת 57' החל בעבודות מוזאיקה, וב-60' החל עבודות ויטראז' חלונות עבור מץ ועבור ירושלים. בשנת 63' צייר את תקרת בית האופרה בפריז, וב-66' צייר את קירות מרכז האמנויות בניו יורק (מולן, 1969).

אמנם שאגאל ראה את ציורו אוריינטלי, שלא משתייך לזרם מסוים באמנות (מולן, 1969), ניתן למצוא בסגנונו האמנותי שילובים מן המרכיבים החזותיים מסגנון הקוביזם, האימפרסיוניזם, הפוביזם, הפרמיטיביזם, הסימבוליזם והסוריאליזם. שאגאל יצר במנעד חומרים נרחב, ציור בשמן, גואש, צבעי מים, פיסול קרמי, ציורי קיר ועבודות ויטראז' (מולן, 1969; Wolf, 2019). שאגאל התבונן על העולם במה שהוא עצמו קרא 'אור החופש', שניתן להמחיש אותו בצבעים של אהבה. לפיו, אפשר לעשות טרנספורמציה להכל בציור אם מדברים בשפת האהבה (Sherway Academy Arts & Sciences, 2017). שאגאל השתמש בשתי מילים מעולם החי שהיוו עבורו את הדרך לתאר את יצירותיו: "'רקמה' ככינוי לכל מה שיכול לעשות את הציור כבשר חי מבחינת הצבע, האור והחומר. ה'כימיה' מתייחסת לאותו ענין, אך לא לאוסף המוגמר של המבנים הזעירים אלא לתהליך יצירתם" (מולן, 1969, עמ' 25). כלומר, שאגאל התייחס לתהליך היצירה כחלק בלתי נפרד בתוצר האמנותי. שאגאל ביטא ביצירותיו מגוון רחב של נושאים, הוא צייר את מה שראה ואת מה שחלם (שאגאל, 1951), אך נושא הזוגיות מעולם לא יצא מתחום עיסוקו.

ניתוח גוף יצירות נבחר. מבין יצירותיו הרבות של האמן, בחרנו בעשר יצירות, ביניהן מצאתי קשר ורצף שיכול להביע את סיפור חייו של שאגאל, בהיבט של תפיסת הזוגיות שלו. לפי הגישה הפנומנולוגית, דרך חקירת ה"יש" בנמצא, ניתן להמשיג את מאפייני היצירה השזורים באופן בו היא נוצרה, למבנה וצורת החוויה הסובייקטיבית, ובכך לשפוך אור על סיפור חייו של היוצר (Betansky, 1995). מתוך ההתבוננות הפנומנולוגית בגוף היצירות הנבחר, אשלב את האופן שבו מתייחס האמן לעבודתו, יחד עם חיבור לרקע שלו.

שאגאל יצר צבעוניות עשירה באמצעות פלטת צבעים מצומצמת ברוב יצירותיו. מבין ציוריו הראשונים ניתן למצוא את דומיננטיות הצבע הירוק ואת צבעו המשלים אדום. הצבעים המשלימים מחזקים זה את זה ויוצרים איזון דרך מיקומם במרחב הקומפוזיציה. לדוגמא, בציור “The promenade”(1918), צבע שמלתה של הדמות המעופפת מתקשר לבית בנוף העיר הירוקה, ומוצא איזון עם כתמי צבע האדום בחלקה השמאלי התחתון של הקומפוזיציה (ציור 1). שאגאל כתב על חיבתו כלפי הצבע הסגול (1951, עמ' 39), בצבע זה הוא מתאר את שמלתה של בלה, כפי שניתן לזהותה לפי כתבו: "מתעופפת היא משכבר על פני בדי" (1951, עמ' 74). כמו כן, אותו איזון נוצר בשימוש צבעים אלו בציור “Window in the Country” (1915); שני כתמי הצבע האדומים בתחתית הקומפוזיציה, ביחס לצל פני הדמויות משמאל למטה, המורכב מערבוב שני צבעים אלו, אל מול הנוף הירוק שתופס את מרבית מצע היצירה (ציור 2).

נקודת המגוז מורגשת בציוריו המוקדמים, אך קשה למצוא אותה. כמו למשל בציור 2, שאגאל מיישם פרספקטיבה משולבת עם נקודת מגוז אחת למעלה ואחת משמאל, ושתיהן ממוקמות רחוק מחוץ לגבולות הקומפוזיציה. הצגה זו של המרחב מעבירה תחושה של אופטימיות וכי העולם פתוח בפני שניהם, כפי שגם מורגש דרך תיאור הווילון המורם בציור זה, יחד עם מינימליזם מסגרת החלון המכניס את הנוף לתוך החלל האישי שלהם, והתאחדות הדמויות עם הרקע בצבעם. ציוריו מתארים את הקשר האנושי כחלק, או המשך, של הטבע עצמו. תיאור שמבטא את תפיסתו לגבי החשיבות שהאמן יהיה שרוי בהרמוניה עם הטבע (מולן, 1969, עמ' 27).

ברוב ציוריו, שאגאל מציג את דיוקנו העצמי. אך בציור  Bella and Ida by the Window” (1916)", שאגאל אינו מופיע, אלא רק בלה ואידה בתם. לעומת ציורים אחרים מאותה התקופה, ציור זה חשוך וריק מאובייקטים ברובו. ציר החלון העליון מוצג באלכסון ביחס לציר התחתון והציר האופקי של מתלה הווילונות, מה שיוצר תחושה של סחרחורת, שמוצאת איזון עם נפח הדמויות, המכונסות שמאלה במבטה של בלה כלפי אידה, כשזו מביטה לחלל החדר. בדרך זו של ארגון הקומפוזיציה, יחד עם הסתרת נקודת המגוז בציר האנכי של החלון, מורגשת חוסר השליטה והוודאות שחש היוצר (ציור 3). שאגאל כתב אודות הקושי שחש בלידת ביתו; "חרפה! קיוויתי לבן, והנה בת. ובלילות, מצווחת וצורחת סתם. הטלתיך בכעס על המיטה. שאת לא אוכל צריחות של תינוקות. נורא ואיום הדבר!" (1951, עמ' 92).
ברצף סדרת הציורים של אותן השנים, שאגאל מציג שנה לאחר מכן את בלה, בציור “Bella with White Collar” (1917), כ'גדולה מהחיים' לאור גודל דמותה, שמחזק את חשיבותה. עם הצבעת ידה של בלה, שאגאל מציג את עצמו יחד עם אידה, כקטנים בתחתית הקומפוזיציה, על בסיס גווני כחול ולבן בדומה לרקע מסביב בלה.

ראש דמותו צבוע בירוק, כהמשך לטבע הירוק מעליו, כאשר שמלתה של אידה צבועה באדום, כנקודה היוצרת את השלם (ציור 4). נראה שתיאור הטבע, אצל שאגאל, מבוטא לרוב דרך שימוש קונקרטי בצבע, וביטוי היחסים בשימוש מופשט בצבע.

שאגאל תיאר את דמותה של בלה כגדולה גם בציור מוקדם יותר “The Birthday” (1915), כשהוא עצמו מתואר מרחף, בתנוחת גוף גמישה וזורמת, נושק לבלה, הנותנת לו את תחושת הביטחון ומרימה אותו למעלה, על רקע טשטוש הקו האופקי של פינת החדר מתחתיו, לצד יציבות הקו הברור מתחתיה (ציור 5). כהמשך לנושא המעוף, נראה שבציור 1, בלה קוראת לו לעוף, כששניהם מתוארים בחזית על רקע עיר בצורות גיאומטריות.

שאגאל משלב מגוון עשיר של קווים בקומפוזיציה, כאלה שברורים וחדים וכאלה שמטושטשים ומתפשטים, יש רציפים ויש מקוטעים, יש זורמים ויש גאומטריים חדים. על אף שניתן למצוא את מגוון הקווים בכל יצירה, יצירותיו המוקדמות מתאפיינות עם צורות גיאומטריות, קווים ברורים וזוויתיים, כשהצבע מגדיר את הצורה. למשל, תיאור העצים בציור 2, ומרכיבי כלל היצירה בציור 3. שימוש בקווים מעוגלים יחד עם זוויתיים, יוצרים מחד תחושה של תנועה, ומאידך משרים סטטיות וקיפאון. כפי שניתן לראות בתיאור הווילון במרכז הקומפוזיציה בציור 2. אופן זה נותן את התחושה ששאגאל מבטא את הרצון להשאיר את הזמן במקומו, ועצם הנצחת רגע זה, לצד בלה, יכולה להעיד על חשיבותה בעולמו של שאגאל.

במרוץ השנים, שאגאל התנער מהאסתטיקה הקוביסטית והרהר על מציאותו של המרחב הציורי שאינה זהה עם מציאות הנראית לעין (מולן, 1969). שאגאל דיבר על ממד נוסף, מופשט יותר בהיותו חופשי ומשוחרר, " האמנות נראית לי כמצב נפשי יותר מכל" (מולן, 1969, עמ' 50).

על רקע המעבר לפריז ומאוחר יותר לניו יורק בשל התגברות המלחמה, ציוריו המאוחרים נהיים כהים יותר עם שכבות רבות של צבע וקו זורם ואקספרסיבי יותר. נראה שהוא צובע את הקנבס בשחור, ומתוכו מוציא דימויים בצבע, המפוזרים במרחב, ללא פרספקטיבה, מה שנותן תחושה של חלום אפוף בזיכרונות חייו, כפי שגם אמר; "חיי כולם מזוהים עם יצירתי" (מולן, 1969, עמ' 34). לדוגמא, הרקע השחור בציור “Hour between Wolf and Dog (Between Darkness and Light)” (1938-43), ממנו יוצא דימוי של רחוב מושלג עם מזחלת רתומה לסוס, כשהמסגרת נותרה שחורה, שיכולים לבטא את געגועיו ואת זיכרונותיו מרוסיה (ציור 6).

בציור “Bride with Blue Face”, אלסטיות תנוחת הגוף של דמות הגבר מזכירה את זו בציור 5, אך הגוף אינו מוגדר ונראה כהמשך לגוף הכלה (ציור 7). נראה ששאגאל ראה אותם כאחד, על רקע יהדותו, כפי שנכתב בתורה: "והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד). באופן דומה בציור 6, שאגאל מציג את דיוקנו מחובר בראשו לזה של בלה, מה שנותן תחושה של שיווניות ביחסים ביניהם, כשפעם הוא מחובר אליה ופעם היא אליו.

בשנת 44', בלה נפטרה ושאגאל ביטא את געגועיו כלפיה בציור “Bouquet with flying Lovers” (1947). צבעיו נהיו כהים אף יותר, עם חריטות על שכבות של צבע. בחלק העליון של הקומפוזיציה, בלה מתוארת מרחפת בחלל, כשהוא מנשק את ראשה. במרכז מוצג זר פרחים גדול בצבעים משלימים, ירוק ואדום (ציור 8). בשנת 52', שאגאל נשא את ואוה לאישה והקדיש עבורה ציור “For Vave” (1955). תיאור הסוס בצד שמאל, בתנוחת ראשו עם שיניו החשופות ועינו הפקוחה, מעביר תחושה של סבל מכאב. לאחר מותו של אביו, שאגאל כתב על חיוכו של אביו, ששיניו הנוצצות היו מזכירות לו "שיניו של חתול, שיניה של פרה, סתם שיניים" (1951, עמ' 10). ייתכן וניתן לקשר את תיאור הסוס לזיכרונו של אביו, יחד עם זיכרונה של בלה, הניתנת לזיהוי בדמותה של ואוה, לאור אותה זווית תנוחת הראש באופן שייצג את דיוקנה בציור 4, ובדמיון תיאור הפרחים והאופן בו מחזיקה אותם הדמות בציור 7. מצד ימין, שאגאל מציג את דיוקנו העצמי בפרופיל ראש מורכן דרך חריטה על מצע שחור, הנראה שרוי באבל (ציור 9). ייתכן ולאור חיבורים אלו, שאגאל מצא את דמותה של בלה בקשר החדש עם ואוה.

גוף היצירות מציג תקופה של 42 שנים בחייו של שאגאל, מגיל 28 עד 70. הציור הראשון מהשנה בה נישא את בלה לאישה, ונראה כי הציור האחרון סוגר את סיפור האהבה ביניהם, בביטוי האבל למותה. בציור זה, “The Street Performers” (1957), מוצגים דמויות אפלוליות היוצאות מתוך המצע השחור, מחזיקות בכלי נגינה עם מבט מלנכולי המורגש בעיניהן החלולות. מורגשת מוזיקה שקטה ואיטית דרך עומס הצבע בשכבות רבות, עם חריטות קצרות לאפיון חלקי של קווי מתאר הדמויות. יש חמישה כתמי צבע לבנים (פני שתי דמויות, הכינור המחולק לשניים ויד הדמות), כשאחד מהם בחלקו כחלחל (ציור 10), בדומה לחמשת כתמי הצבע הלבנים המייצגים את הפרחים המחזיקה הדמות בציור 9. ציור זה מורגש כרקוויאם לזכרה של בלה.

בהשוואה בין ציור זה, האחרון, לציור הראשון, נראה שמעולם אופטימי המזמין אותם, העולם מצטייר כאכזרי ומפחיד. מציור ריאליסטי למדי ומדויק, ציוריו הפכו לסוריאליסטיים ואקספרסיביים. עם זאת, לאורך כל הדרך נראה ששאגאל שמר על אותם גווני הצבעים, בהם השתמש באופנים שונים בביטוי החוויות שלו ביצירותיו; "ההיסטוריה מתגלה על גבי בדים, באספקלריה של צבעים" (שאגאל, 1951, ע"מ 71-72).

חיבור בין התהליך היצירתי והאוטוביוגרפיה אל מודל ה-ETC בטיפול באמנות. ביצירותיו של מארק שאגאל ניתן לראות חיבור לאלמנטים ממודל Expressive Therapies Continuum (ETC), המסביר את הדרך בה היוצר מעבד מידע במהלך האינטראקציה עם חומרי האמנות, דרך ארבע רמות עיבוד מידע, כאשר החלוקה היא שרירותית, ולמעשה לרוב הן מתקיימות במקביל, כשלא ניתן להפריד בינן. כל רמה ב-ETC נעה בין שני קטבים, בין תפקוד מוח ימין לתפקוד מוח שמאל (Hinz, 2015). הפונקציות העיקריות של האונה השמאלית מעורבות בתהליכים אנליטיים ורציפים, כאשר האונה הימנית פועלת באופן מרחבי, מקביל וסינכרוני (Lusebrink, 2004). בחלק זה, אציג את האופן בו ארבע רמות עיבוד המידע באות לידי ביטוי מתוך ההתבוננות הפנומנולוגית והסימבולית ביצירותיו של שאגאל.
שאגאל השתמש במגוון רחב של חומרים, אך בגוף היצירות הנבחר לעבודה זו, מרבית היצירות נעשו בצבעי שמן על קנבס בתיווך מכחול, למעט יצירה אחת במדיום גואש (ציור 9). שני חומרים אלו משתייכים לחומרים הרטובים, המאפשרים ויסות התפתחותי מחודש (הרפז, 2007). נוסף לכך, בעבודה עם חומרים אלו יש פעולות חוזרות ונשנות, למשל טבילת המכחול בטרפנטין ושמן, לקיחת צבע מפלטה וניגוב במטלית. מעין טקס זה מהווה עבור היוצר עוגן למציאת קצב פנימי ומתוך כך לעבודה רגשית עמוקה יותר (אורבך וגלקין, 1997).

יצירותיו הראשונות מתאפיינות בשכבת צבע עדינה, בחלקה שקופה וברובה אטומה, בהנחת צבע וטשטושו, יחד עם תנועות קצרות ומדויקות, היוצרות קווים ברורים ורציפים. באופן זה של יצירה, מתאפשר ליוצר תחושת קרקוע ושליטה בגוף, המבטאים את הרמה הראשונה של ה-ETC, התנועה והתחושה (Hinz, 2015). יצירותיו המאוחרות מתאפיינות בתנועות מהירות יותר, פיזור צבע עם קצוות המכחול, הנחת צבע גולמי בשכבות רבות וחריטות החושפות את המצע. מה שמתאפשר באופן שימוש זה בחומרים, ברמה זו של ה-ETC, הוא ביטויים של תחושותיו העמוקות והיכולת להעריך אותם מחדש (Hinz, 2015).

עיבוד המידע ברמה השנייה נע בין ביטוי רגשי לביטוי תפיסתי, המתאפשרים דרך שימוש באלמנטים פורמליים (Hinz, 2015). ברוב יצירותיו המוקדמות ניתן למצוא קומפוזיציה מאוזנת בזכות הקבלת אלמנטים בצבעם במרחב היצירה. כמו כן, שימוש בצבעים משלימים, כשהצבע מגדיר את הצורה. כל אלו מאפשרים ליוצר לזהות את רגשותיו באופן בטוח. בנוסף, הצגת דיוקנו העצמי בגוף שלישי ביצירותיו, מאפשר ארגון וויסות פנימי וחיצוני דרך היכולת להתבונן מהצד (Hinz, 2015). בציור 3, בו שאגאל אינו מופיע בדמותו, הדמויות מתוארות בקווי מתאר ברורים יותר מתיאור הדימויים ביצירותיו האחרות מאותה התקופה. הגדרת גבולות הצורה מאפשרת הגדרת החוויה, ובכך תחושת שליטה בחוויה עבור היוצר (Hinz, 2015). יצירותיו המאוחרות נעשות כהות יותר והדימויים מאבדים את צורתם הברורה, מה שנותן תחושה של קושי בהכלת הרגשות הקשים עבור היוצר. לצד זה, נראה שהצבע השחור משמש כבסיס עליו ניתן לשאת את הביטויים הרגשיים, יחד עם שימוש בחריטה, שיכולה להביע שחרור של רגשות אלו.

ברמה הקוגניטיבית-סימבולית, קיים עיבוד מורכב של אינפורמציה, המאפשר צמיחה פנימית מתוך מציאת משמעות אישית באמצעות הבנת סמלים וערכים אוניברסליים (Hinz, 2015). דרך שימוש בייצוגים סימבוליים, שאגאל מתאר את הזוגיות שלו עם בלה, בתחילת דרכם, בצורה אינטימית ומאוחדת, יחד עם העצמת גדולתו ויופיו של הטבע. כפי שניתן לראות בציור 2, ראשיהם אחד מעל השני יוצרים שאיפה כלפי מעלה ואף יוצרים אסוציאציה של גזע עץ. בנופו, נראה שהעצים מתאחדים זה עם זה ואף הם צומחים בדרישה לזוגיות. זוג הפירות האדומים ועצם נוכחות כלי האוכל במרחב הפרטי של פנים הבית, נראה שלא רק מבטאים את הצורך הקיומי והאמצעים הנחוצים בחיינו, אלא גם מדגישים את הזוגיות שלהם כמקור רוחני המזין את נפשם כאוכל לגוף. בנוסף, גם זוג הצלחות אחת על השנייה, כשהעליונה הפוכה וסוגרת מעל התחתונה, מעצימים את הזוגיות ומעניקים לה מובן של התאחדות לכדי יחידה אחת.

בציוריו המאוחרים, על רקע המלחמה, במעברים המאולצים למדינות מוגנות יותר, שאגאל מציג דימויים רבים המפוזרים על פני מרחב היצירה. בציור 6 ובציור 7, ניתן למצוא דימויים מזיכרונות חייו בארץ מולדתו (מולן, 1969). יצירת מעין קולאז' זה, באופן בחירת הדימויים וסידורם במרחב הקומפוזיציה, מייצרת משמעות אישית עבור היוצר, המעוררת תהליכים קוגניטיביים ומפתחת יכולת ארגון ותפקוד גבוה יותר (Hinz, 2015). שאגאל כתב כי "היו צבעיי מכחילים מחמת אימה" (1951, עמ' 37), מה שיכול להוות דימוי סימבולי דרך הצבע במשמעותו האישית עבורו, בייצוג דמותה של בלה יחד איתו, מרחפים בחלל כחול, בציור 8, לאחר מותה. ציור 10, האחרון בגוף היצירות, מציג דמויות במסכות, שיכולות לבטא דיוקן עצמי סימבולי, ובכך להוות הקבלה לחלקים שהיוצר התעלם מהם בעבר, המאפשרת לו לחיות עם אמביוולנטיות ועמימות בחייו, ובכך למצוא משמעות מתוך קושי וכאב (Hinz, 2015).

חיבור התוכן הסימבולי מתוך עיבוד המידע הוויזואלי והתחושתי, יוצר שינוי בפעולות המוחיות של היוצר. יתר על כן, תהליכי היצירה והתוצרים, מאפשרים יצירת מערכת התקשרות מחודשת באופן אימפליסיטי (Hass-Cohen, 2016). בתוך מרחב יחסים בטוח, מתאפשרת התנסות סנסורית מווסתת, ביטוי רגשי אותנטי והפעלת זיכרונות מהעבר (Czamanski-Cohen & Weihs, 2016). נראה ששאגאל הצליח להתגבר על מותה של אהובתו בלה ויצר מערכת יחסים חדשה; "טרדותי נעלמות בזו אחר זו כאשר ואוה מצויה עמי" (מולן, 1969, עמ' 72). לאור כתביו והשינויים שחלו בהתפתחות ביטויו האמנותי, נדמה כי שאגאל הצליח לפתח תובנות, ליצור אינטגרציה ולנוע בין כל הרמות לפי ה-ETC, המבטאים את הרמה היצירתית במודל ה-ETC (Hinz, 2015).

סיכום. האמן מארק שאגאל יצר בתקופה בה פרחה האמנות המודרנית. יחד עם כל המרכיבים החזותיים מסגנונות האמנות השונים, שאגאל הביע דרך צבעים ודימויים, תוכן רגשי ואת תפיסת החיים שלו. מתוך ההתבוננות במאות יצירותיו והתמקדות בגוף יצירות נבחר בעבודה זו, מורגש כי האמנות היוותה עבור שאגאל מקום מרכזי בחייו, בה הוא היה יכול לבטא את רגשותיו ולהכיל דרכה את חוויותיו, ביחס למאורעות חייו האישיים וגם ביחס למציאות הקשה שפקדה את מרבית האנושות בתקופה זו של המלחמה.

השינויים שחלו בתהליכי היצירה אצל שאגאל, משקפים את תהליך התפתחותו הנפשי. בצעירותו, ציוריו מבוצעים ביד מדויקת, בשכבה אחת ברורה ובהירה, יחד עם ארגון מחושב יותר של המרחב הקומפוזיציוני. שאגאל בכתבו את האוטוביוגרפיה שלו, בהיותו בן 35, מביע במילותיו חיבור אותנטי וכנה עם עצמו. נראה שהעולם מוצג פתוח בפניו, כפי שגם מורגש בציוריו המוקדמים כעולם אופטימי המזמין אותו יחד עם בלה אשתו. ציוריו המאוחרים יותר, החלו להתמלא בדימויים שונים ורבים, צברו שכבות שונות וכהות יותר של צבעים. בחייו הבוגרים, שאגאל חווה פרידה מארץ מולדתו ומאשתו הראשונה, חייו צברו פרקים שונים בסיפורו, שבאים לידי ביטוי בשכבות השונות בציוריו. בהמשך נוספה חריטה, שחשפה את הצבע הראשוני של המצע תחת שכבות הצבע הרבות. שאגאל כתב שיר על המולדת שבליבו, שהיא מולדתו היחידה (השיר כתוב בסוף הפוסט). על אף הטרגדיות בחייו, נראה שהוא הצליח לשמור על חיבור פנימי עם העצמי האותנטי שלו.

על אף שנאמר רבות בכיתת הלימוד שלנו אודות חשיבותה של כתיבה רפלקטיבית מתוך חוויה, התחדדה לי חשיבותן של המילים, מתוך יצירת החיבור בין הניתוח הפנומנולוגי, לכתביו ודבריו, שצוטטו בידי אחרים, של שאגאל, אל תיאוריות בתחום הטיפול באמנות. המילים, המתחברות לצבעים, הצורות והיחסים ביניהם, יכולות לייצר רצף לכדי סיפור מובן יותר של חיי יוצר האמנות.
מהיכרותי עם יצירותיו של מארק שאגאל, בחרנו לסנן יצירות המכילות דימויים יהודיים וסצנות מהתנ"ך והברית החדשה, כיוון שלא רציתי להיכנס לתוך הסוגיה הדתית, כפי שגם שאגאל הבהיר בנושא זה: "הנני מיסטיקאי. איני הולך לבית כנסת או לכנסיה. יצירתי היא תפילתי" (מולן, 1969, עמ' 178).

דרך יצירת ציר זמן עם נקודות משמעותיות בחייו של שאגאל, התבלטו היחסים בינו לבין בלה, אשתו הראשונה. ייתכן גם ובחירתנו ביחסים הזוגיים בין השניים מושפעת מהקשר המשפחתי שלנו עם בלה, שהיא בת דודה של סבא מצד אבא שלנו, אלכסנדר צ'רקוב. מצאנו חיבור אל עצמנו בכל הקשור סביב מוקד האהבה, המכונן את הכוח המיטיב ליצירת החיים; "אם אני יוצר מלבי – הכל עולה יפה, ואם ממוחי – לא יוצא דבר" (מולן, 1969, עמ' 122).

 

שיר מאת מארק שאגאל

"מולדתי היחידה

היא המולדת שבלבי,

אליה אני בא בלא דרכון

כאילו היתה ביתי.

היא רואה את עצבותי

ואת בדידותי,

והיא מעניקה לי שינה.

 

היו ימים בהם היו לי שני ראשים,

היו ימים בהם היו שתי פני

מתכסות בטל של אהבה

ונמסות בניחוח שושנה.

 

אך עתה הראה כאילו גם בנסיגותי

אני הולך תמיד קדימה

לעבר שער נישא,

שמעבר לו משתרעים כתלים,

שמאחוריו מכבה השינה את הרעם

ואת הברק המשתבר.

 

מולדתי היחידה

היא המולדת שבלבי" (מולן, 1969, עמ' 85).

 

ביבליוגרפיה

אורבך, נ. וגלקין, ל (1997). רוח החומר: טיפול באמנות – מהלכים והתנסויות. קריית ביאליק: הוצאת "אח."

הרפז, ר (2007). תרפיה באמנות בהיבט נוירו-קוגניטיבי. נדלה מתוך https://www.hebpsy.net/me_article.asp?id=74&article=1439

מולן, ר. מ. (1969). עולמו של שאגאל (ד' אלירם, מתרגם). תל אביב: הוצאת סטימצקי.

שאגאל, מ (1951). חיי (מ' לווין, מתרגם). תל אביב: ספרית פועלים.

Betansky, M. G. (1995). What Do You See? Phenomenology of Therapeutic Art Expression. London: Jessica Kingsley Publishers.

Chagall, M. (1915). Window in the Country [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1915). The Birthday [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1916). Bella and Ida by the Window [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1917). Bella with White Collar [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1918). The Promenade [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1932). Bride with Blue Face [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1938-43). Hour between Wolf and Dog (Between Darkness and Light) [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1947). Bouquet with flying Lovers [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1955). For Vave [Gouache]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Chagall, M. (1957). The Street Performers [Oil on canvas]. Retrieved from https://www.wikiart.org/en/marc-chagall/all-works#!#filterName:all-paintings-chronologically,resultType:masonry

Czamanski-Cohen, J. & Weihs, K. L. (2016) The Bodymind Model: A platform for the conduct of the mechanistic study of art therapy. The Arts in Psychotherapy. 51. 63-71

Hass-Cohen, N., & Clyde Findlay, J. (2016). Art Therapy Relational Neuroscience. In J. Rubin (Ed). Approaches to Art Therapy- Theory & Techniques. London & New York: Routledge.

Hinz, L. D. (2015). Expressive Therapies Continuum: Use and Value Demonstrated With Case Study. Canadian Art Therapy Association Journal, 28. 1-2, 43-50.

Lusebrink, V. B. (2004). Art Therapy and the Brain: An Attempt to Understand the Underlying Processes of Art Expression in Therapy. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 21 (3). 125-135.

Sherway Academy Arts & Sciences (2017, November, 30). Chagall Documentary [Video File]. Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=dzuhgF9EqDw

Wolf, J. (2019). Marc Chagall Artist Overview and Analysis. Retrieved from: https://www.theartstory.org/artist-chagall-marc-life-and-legacy.htm