פרספקטיבה ברישום אינה משקפת מציאות תלת מימדית אלא משקפת תוצר דו מימדי של המציאות. במציאות קווים מקבילים לעולם לא יפגשו, אבל ברישום הם יפגשו בנקודת מגוז על קו האופק. בלתי אפשרי ליצור רישום מדויק של המציאות, כיוון שבלתי אפשרי לשטח את העומק במציאות. הניסיון ליצור עומק באמצעות הפרספקטיבה ברישום דו מימדי מאלץ אותנו להשמיט הרבה. הפרספקטיבה ברישום, למרות שאינה מדויקת למציאות, עוזרת לנו ליצור עומק משכנע ברישום.
לפניכם כללי פרספקטיבה מתוך ספר המבוא לעולם האמנות "פיסול, ציור, רישום ולא רק" מאת אלכסנדר צ'רקוב:
פרספקטיבה מביעה את מרחק האובייקטים מן הצופה וניתן לקבוע אותה על ידי נוסחה פשוטה: "רחוק יותר = קטן יותר". כלומר, ככל שהאובייקט רחוק מאיתנו כך הוא יראה קטן יותר. אבל האם אנו תמיד מסוגלים באופן ויזואלי לקבוע נכון את מידת ההקטנה? כיצד נבטא את המרחק בצורה משכנעת יותר?
מכל סוגי הפרספקטיבה שקיימים, ברישום ובציור משתמשים לרוב בפרספקטיבות ליניאריות (פרספקטיבה גיאומטרית) ואוויריות (פרספקטיבה טונאלית).
פרספקטיבה לינארית
הפרספקטיבה הליניארית משתמשת בנקודת מגוז אחת בה נפגשים קווים אשר מקבילים במציאות. הפרספקטיבה הלינארית מתחלקת לקדמית (1) ואחורית (2) (אשר פחות בשימוש).
נקודת מגוז אחת לרישום רקע או אובייקטים מרוחקים
בפרספקטיבה ליניארית ישרה לרוב משתמשים בנקודת מגוז אחת של התכנסות כל הקווים המקבילים במציאות, המתרחקים מן הצופה. אמנם היא לא מדויקת כל כך, אבל מעבירה טוב מאד תחושת עומק ובגדול מספיקה כדי לעבוד עם רקע ואובייקטים משניים רחוקים.
שתי נקודות מגוז לרישום אובייקטים קרובים
כדי להשיג ביטוי משכנע של נפח אובייקטים קרובים, מומלץ להשתמש בפרספקטיבה בעלת שתי נקודות מגוז.
שלוש נקודות מגוז לרישום פנורמי
בפרספקטיבה בעלת שלוש נקודות מגוז (3,4) שככל הנראה מביאה לתוצאות המדויקות ביותר, משתמשים מעט יחסית, בעיקר בכדי להשיג אפקטים פנורמיים מגוונים כפי שהיא אינה תואמת ממש עם תפיסת המציאות שלנו.
אבל השאלה היא: האם תפיסה זו חייבת לבוא לידי ביטוי ברישום?
כפי שצוין קודם לכן, ברוב המקרים מספיקה נקודת מגוז אחת לבניית פרספקטיבה עבור הרקע, תוך התחשבות רק בהקטנה בהתאם למידת המרחק לעומק, ועבור אובייקטים קרובים – שתי נקודות מגוז, תוך התחשבות גם בהקטנת המרחק לצד.
