תפיסת מרחב זמן מאת אלכסנדר צ'רקוב, מתוך ספר המבוא לעולם האמנות "פיסול, ציור, רישום ולא רק"
במשך שנים רבות, לאחר הניסיון הכושל לפסל סוס בתור ילד אשר הזכרתי קודם, הפיסול היה נראה בלתי אפשרי עבורי כסוג של אמנות.
העניין הוא שעבור תפיסת הפיסול כקומפוזיציה אמנותית, לצופה חייבת להיות רמה גבוהה של עקביות בין שתי אונות המח, מה שבגיל שש לא היה לי.
מדוע זה כך?
מאפייני הקומפוזיציה הפיסולית: תפיסת מרחב זמן
עבור תפיסת הפיסול הכרחית לא רק תפיסה מרחבית באונה ימנית, אלא גם תפיסת המציאות בזמן באמצעות האונה השמאלית, מאחר והזוויות הנפרדות של הפסל הופכות לקומפוזיציה פיסולית רק כתוצאה של תפיסת מרחב זמן כמו ממד רביעי אחד. כלומר, אובייקטים תלת ממדיים ניתן לראות רק דרך הממד הרביעי – הזמן. זהו דבר קל להבנה, אם להשוות לכך מרחב דו-ממדי, כלומר מישור, נוכל להבחין רק מבחוץ, כלומר, בממד השלישי. מבלי לעלות מעל המישור, לא נראה אותו. וללא התקדמות לאורך וקטור הזמן, לא נראה בצורה מהימנה ושלמה את הנפח.
בנוסף, יש לציין כי הפיסול, הוא אולי סוג יחיד של אמנות פלסטית העושה שימוש של עבודה סינכרונית של שתי הידיים, ולכן, הוא תורם במיוחד לחיזוק האיזון והעקביות בין שתי אונות המח. כתוצאה מן האמור לעיל, העיסוק בפיסול מהווה אמצעי פסיכותרפויטי עצום. הפסיכותרפיסט והפסיכיאטר גוגיק נזלויין, באמצעות פיסול דיוקנאות, סייע לטיפול בחולי סכיזופרניה, אפילפסיה ונוירוזות להם טיפול תרופתי לא עזר. אבל, כמובן, פיסול מועיל לא רק לאנשים חולים. הודות לאפשרות פיתוח תפיסת המרחב-זמן, העיסוק בפיסול מפתח את הפעולה ההרמונית של אונות המח ומייצר "השקפה פילוסופית על החיים", כלומר היכולת לראות פרטים כחלק של השלם.
