על הציור נכתבו טונות של נייר, ועדיין זה לא מספיק. עם זאת אני לא רוצה לערב ציטוטים ממקורות קיימים, תוך הסתרת האחריות של ההבנה שלי מאחוריהם ואקח סיכון להציג את דעתי האישית, גם אם היא שנויה במחלוקת.
עבורי, מבין סוגי האמנות הקיימים, הציור הוא הבלתי מובן ביותר מנקודת מבט של הגיון. אני חייב להודות שאני לגמרי לא מתעניין לאיזה סגנון, לאיזה עידן, ולאיזה סוג משתייך הציור אשר מולי. זה מביך להגיד, אבל לא אכפת לי מהתמונות עצמן. הן באמת חסרות ערך (priceless) בשבילי, במובן המילולי של המילה. אני מבין מאוד את אלברטו ג'אקומטי, שאמר שאם הוא היה נתון לפני ברירה – להציל מן האש ציור של רמברנדט או חתולה, הוא היה בוחר בחתולה. ואחר כך נותן לה ללכת.
אותי מה שמעניין ומרגש בציור – הם הציירים עצמם. שמחתם זה הדבר העיקרי והסבל, האקסטזה או האכזבה, ההארה או הטירוף – הם שגורמים לי להתבונן ארוכות (או להקשיב?) לציורים. זו לא יכול להיות סחורה שיש לה ערך כספי, אבל צריכה להיות נגישה לכולם, כמו במוזיאונים ראלי, שנוסדו על ידי הארי רקנאטי.
ציור כצורה של תפיסת מציאות
ציור בשבילי הוא צורה מיוחדת של תפיסת מציאות אובייקטיבית, דרך להבין את העולם באמצעות מנסרה של סובייקט הקומפוזיציה. הציור בעיני אינו חפץ אמנותי, אלא אירוע כמו קונצרט שבו האמן שולט בסימפוניה של צבע, כמנצח של תזמורת סימפונית.
עם זאת, גם הציור המורכב ביותר נוצר עם 7 צבעים של הספקטרום, כמו המוסיקה מתוך 7 התווים.
בעקרונות תורת הצבע אני מציג ומסביר את הראייה של בנוגע לצבע ואת המסקנות אליהם הגעתי במהלך הניסיון שלי בציור והוראת הציור. בנוסף אני מתייחס לאשליות אופטיות ולמורכבות תפיסה של צבע שמשפיעים על הציור שלנו.
