fbpx

מספר מילים על תפיסה

מקומה של התפיסה בפירמידת היצירתיות

כל אחד מאתנו לא פעם היה נמען (צופה / מאזין / קורא) של יצירות אמנות. לעתים רחוקות יותר נדרש מאתנו למלא תפקיד של מבקר אמנות, הקובע את המעלות והמגרעות של יצירות אמנות. להיות האמן – פסל או צייר (ביצועיסט) יצא לחלק קטן מאתנו. ולבסוף לקבל הכרה של מאסטר, היוצר של יצירות אמנות מקוריות היא נחלתם של נבחרים מעטים בלבד.

אבל האם זה באמת כך?

במהלך ההוראה המעשית שלי, יצא לי לצפות שוב ושוב כיצד המתחילים בלימודי אמנות ממהרים לטפס לפסגת הפירמידה הזאת כדי להפוך להיות אמן, אני עצמי הייתי כזה. אולם בעקבות תצפיות ארוכות, הגעתי למסקנה כי האמנים – יוצרי האמנות – נמצאים דווקא בבסיס הפירמידה הזאת, והנמען הוא זה שנמצא בראשה. שכן, כידוע, יצירת אמנות הופכת לכזו רק בראשו (או בליבו?) של הצופה, הקורא או המאזין. כאשר ללא הימצאותו של נמען – היצירה תהיה לא יותר מאשר בד ועליו צבעים, חבילת נייר עם אותיות מודפסות עליה או תנודות של גלי קול באוויר…

באופן זה, פירמידה זו יכולה להיות מיוצגת כדלקמן:

תפיסה

הדרך אל פסגות התפיסה

מתוך מבנה זה נובעת המסקנה: כדי להגיע לראש התפיסה באמנות צריך לעבור את כל שלבי הפירמידה. אחרת, "נביט ולא נראה, נשמע ולא נקשיב, נקרא ולא נבין". כלומר, בציור נראה צבעים ולא דימויים, במוזיקה נשמע צלילים ולא הרמוניה, בספרים נקרא מילים ולא משמעויות. ממצא זה הוא פרדוקסלי במבט ראשון, ומשנה מקצה לקצה את הדעה הרווחת על כך שלראות/לשמוע/לקרוא אמנות כל אחד יכול, בעוד שליצור אמנות – מסוגלים רק קומץ יחידי סגולה.

למעשה, דווקא היכולת היצירתית היא זו שנמצאת בבסיס היכולות של האדם. נאמר לנו שהבורא יצר את האדם בדמותו. מה המשמעות? לבורא יש שתי זרועות ושתי רגליים, כמו שלנו? יש לו ראש עם שתי עיניים כמונו? לדעתי, המשמעות היא שהאדם לא דומה לאל בשום דרך פרט ליכולת היצירה. להיות אמן (יוצר) עבור האדם הוא עניין פשוט וטבעי בדומה לנשימה או הליכה על שתי רגליים. כל ילד יודע זאת, אבל לצערנו, "שוכח עם הגיל". עם זאת, בהתבססו על יכולת היצירה בלבד, בלי לדעת ולשלוט בטכניקות ביצוע, וללא כל פיתוח של חשיבה ביקורתית אלא תוך שימוש באינטואיציה בלבד, הצופה-המאזין-הקורא שלנו יצליח לתפוס רק את שכבת פני השטח של יצירת האמנות, עם צמצום דעתו על היצירה בגבולות של "מוצא חן — לא מוצא חן".

עם זאת, זו תהיה טעות להאמין שהדרך לראש הפירמידה, בו נמען של יצירת האמנות הוא בעל תפיסה מפותחת, היא בעלת אופי עקבי. כלומר, אני לא חושב שאדם בעל יכולת יצירה שמתקדם בנתיב התפתחותו כאמן, יהיה ביצועיסט טוב, ולאחר מכן בהמשך דרכו, יעלה לרמה של מבקר, ולבסוף יגיע לראש הפירמידה. במקרה זה התמונה הייתה נראית כך: יוצר קטן (עוברי) הופך ביצועיסט קטן, אז מתפתח למבקר קטן ולבסוף עולה לחלקה העליון של הפירמידה בתור נמען קטן של אמנות.

התפיסה

פיתוח התפיסה כמטרה של צמיחה יצירתית

אני מתכוון למשהו אחר. האמן (ואנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל אדם הוא כזה), המיישם מיומנויות ביצוע ומפתח חשיבה ביקורתית, "גדל" ועולה לראש פירמידת התפיסה.

התפיסה

אולם בעיה זו (להישאר "נמען קטן של אמנות") עדיין קיימת. עוד בתקופה שעבדתי עם ילדים (ולא פחות אחר כך, כאשר עבדתי עם מבוגרים), שמתי לב באיזו קלות אמן בתחילת דרכו מקריב את היצירתיות ההתחלתית שלו על מנת לשלוט במורכבות של מיומנויות הביצוע כמה שיותר מהר. באותה קלות הוא גם זונח את דרך הלמידה "המתישה", אחרי שהוא טועם את כוחה של החשיבה הביקורתית. אך בהגיעו לראש הפירמידה, הנמען המפותח יוכל להתבטא כמבקר, כביצועיסט וכיוצר של יצירת אמנות באופן הרבה יותר שלם. הפוטנציאל היצירתי של האדם מתחזק בתהליך ההתרחבות וההעמקה של התפיסה. זה בדיוק מה שאני רואה בתור המטרה העיקרית שלי, אשר מושגת על ידי הכשרת כללים מקצועיים ושיטות טכניות של אמנויות, כמו גם פיתוח של חשיבה ביקורתית בונה.

תפיסתו ותפקידו של המורה

בין המשתתפים בסדנא שלי, יש לא מעט אמנים שהם בעצמם מורים לתלמידים, להם הם מעבירים את הניסיון האישי שלהם. בשיחות איתם הבחנתי שתפיסה – לא ניתן ללמד. היא מתפתחת יחד עם האמן הנע לאורך נתיב היצירה שלו. כחלק מלקיחת האחריות בהוראת אחרים, מוכרחים להיות זהירים מאוד עם היצירתיות ההתחלתית של התלמידים. על מנת שלא "לדרוך" על התלמיד ולא "לרמוס" את עצמאותו היצירתית, המורה חייב להישאר "מאחורי" החניך שלו, שלא לאבד על ידי הסמכות והניסיון שלו את מטרתו של התלמיד.

 כמו אם, המלמדת את בנה את צעדיו הראשונים.

או כמו סטאלקר, בסרטו של  אנדריי טרקובסקי, ההולך מאחורי האנשים אשר שמו את חייהם וגורלם בידיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה