הקדמה

משתתפי הסדנא, בה אני מעביר שיעורים בפיסול, ברישום ובציור, שאלו אותי איזה משלושת תחומי אמנות אלה אני הכי אוהב. לא ידעתי מה לענות... ובכלל, האם אני יכול לקרוא לתחושה כזו, אהבה? איך אתם הייתם מכנים את הרגש שלכם כלפי האוויר אותו אתם נושמים? סביר להניח שרובכם אפילו לא חשבתם על זה.

אך ענו לעצמכם: הייתם מסוגלים לחיות בעולם בו אין אמנויות?
בעולם ללא ציורים וללא פסלים, כמו כן ללא מוסיקה, ללא תיאטרון, ללא קולנוע, ללא ספרות אמנותית, ללא ריקוד, ללא אדריכלות, ללא עיצוב... בעולם ללא טעם.

למעשה, האנושות יצרה פיסול וציור עוד לפני שהיא למדה לדבר והצורך האסתטי מונח בבסיס הראשוני של הקיום האנושי. אגב, האנושות התקיימה בעולם ללא טלפונים, טלוויזיות, מחשבים, כמו גם ללא מכוניות, מטוסים וטילים עד לפני 100-150 שנה.

אני ארשה לעצמי לתת מספר דוגמאות מן החפצים הארכיאולוגיים הרבים, מספיק כדי להתווכח עם פרידריך אנגלס על מה בדיוק "הפך אדם מקוף". אני סבור כי פיסול, רישום וציור - מהווים את הגורמים לתחילת האבולוציה האנושית.

11,000 שנה
11,000 שנה
10,000 שנה
10,000 שנה
24,000 שנה
24,000 שנה
10,000 שנה
10,000 שנה
35,000 שנה
35,000 שנה
11,000 שנה
11,000 שנה

והנה עוד שאלה נפוצה: האם אפשר להפוך לאמן או צריך להיוולד כזה, כלומר, האם כישרון של אמן הינו מאפיין מולד?

בהרהוריי בנושא ועל סמך ניסיוני האישי, הגעתי למסקנה כי היכולת ליצירה אמנותית היא יכולת מולדת, אך לחלוטין לא ייחודית, אלא טיפוסית לרוב האנשים, בדומה ליכולת לקרוא, לכתוב, או ללכת על שתי רגליים. וגם היא, כמו יכולות מולדות אחרות, דורשת הכשרה וליווי. במילים אחרות, לימוד פיסול, ציור ורישום הם טבעיים לאדם ממש כמו ללמוד לדבר. אף הם דורשים זמן, טיפים, ניסוי וטעייה, ו... רצון.

אחת ההתרשמויות החזקות של ילדותי הייתה היכרות מזדמנת עם הפיסול. בזמנו, בגיל 6, בחלון ראוה של סטודיו לאמנות לילדים, ראיתי תערוכה של דמויות בעלי חיים מפלסטלינה. במשך דקות ארוכות לא יכולתי לנתק את עצמי מהחלון, בעודי מתבונן על כלבים, חתולים, דובים, צפרדעים וצבים. את תשומת ליבי משכה במיוחד דמות סוס, אשר עמדה קרוב מאד לזכוכית. נדמה לי היה שהסוס הזה... חי? אני עדיין מתקשה לתאר את תחושת ההתלהבות הנרגשת שאפפה אותי. התעורר בי דחף יצרי להכין את אותו הסוס לעצמי. לאחר ששכנעתי את אמי לקנות פלסטלינה, מיד התחלתי בעבודה. ו... אבוי לי! איזו זוועה, לא יצא לי שום דבר!

מידת אכזבתי ברמת היכולות שלי הייתה עצומה. מיד הגעתי למסקנה ה"ברורה" - אני לא ניחנתי בכישרון בפיסול, לעומת אותם הילדים, שאת עבודותיהם ראיתי בחלון הראווה של התערוכה. וכמובן, התמלאתי רוגז על הירידה בהערכתי העצמית. לצערי הרב...

... שנים רבות חלפו עד שנטלתי שוב פלסטלינה לידיי, וצעד אחר צעד, עם הרבה סבלנות, התחלתי ללמוד תחום אמנות זה, אליו התעוררו רגשותיי בילדותי.

מדוע שיתפתי אתכם בסיפור זה?
מתוך המחשבה כי כל אדם יכול להיות אמן, בתנאי שיש לו רצון ללמוד, לתרגל ולא להיכנע לכישלונות.

בעצם, באיזה תחום של עשייה אנושית זה לא כך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה