fbpx

תערוכה 2009

גלריית תערוכת עבודות פיסול וציור של תלמידי הסדנאות לשנת 2009

Место проведения выставки: Черков Арт Студио, Гиватаим, Израиль | Дата выставки: יולי 2009

נתבקשתי לשאת דברים לרגל פתיחת תערוכת הפיסול והציור, שמסכמת את השנה שחלפה. ישנו הבדל מהותי בין ציור ובין פסל. ציור, אנחנו מביטים בו ופסל, אנחנו יכולים ללכת סביבו. ובכל זאת יש בהם מן המשותף, בשניהם אין אמיתי ולא אמיתי, ובשניהם ישנה אנושיות.

לפני שאדבר באלכס, בַּנוּ ובַיצירות המאכלסות את המקום הזה, אצטט, ברשותכם, מהספר "חיי החלום של סוּחַנוֹב", שכתבה אולגה גְּרוּשִין. הגיבור, שהוא צייר, מספר על דרכו אל האומנות וכך הוא אומר:

"האומנות, אותו קסם זוהר ומתעתע, אותו יקום שְׁמֵיְמִי המאוכלס בבני אלים, הוא דבר שאפשר ללמדו – ורישום מגושם של ספל תה יכול, איכשהו, להיות המפתח לחניכות יקרת ערך. מדובר בעבודה קשה כמובן… אצטרך להתחיל להבחין בעולם שסביבי, ללמוד את ריחותיו, את צבעיו את צליליו, את הצורות והמרקמים של היצורים שבו… אצטרך לחלץ את סודות הצבעים מן האדמה שלרגלי, לשנן את גווני שקיעת השמש ואת צְלַלֵי הגשם. להבחין בין הגוונים השונים של הלבן, לקרוא בקשת בענן כמו בשירה…"

ולדעתי – כזו צריכה להיות גם דרכנו.

כעת אדבר באלכס. אומרים שלכל אדם יש תחליף. אם נרצה למצוא מחליף לאלכס, דבר ראשון שנצטרך לעשות, זה לחפש אומן. נוכל לתור בגלריות ובסדנאות, ובודאי נמצא שם אומן ראוי. אך זה לא מספיק, יהיה עלינו לאתֵּר גם מורה, כזה שידיעותיו מרובות והליכותיו נאות והוא בעל סבלנות ויכולת העברת החומר בצורה הטובה ביותר. וכשנמצא כזה, עדיין אין בזה די. עכשיו נצטרך לבקש לנו פסיכולוג, שידע לחדור אל נבכי נשמותינו, לראות שם את הנסתרות ולהוציא אותם לאור. כזה שידע לפנות את כל אחת ואל כל אחד בשׂפתו המיוחדת. לנתב פחדים ולגלות כעסים. לתת מקום לשׂמחה ולאושר, חבויים או גלויים, וּלהפיק את המיטב. עם שלושת המומחים האלה, עלינו עכשיו לצאת ולחפש את הפילוסוף, שילמד אותנו לתת משמעות לדברים, שלכל מראה יש את האמת שלו, ובכל דבר יש חיים, גם בַּחפץ הדומם. שיראה לנו את הדרך וידריך אותנו איך ללכת בה.

כעת אִמרו לי, האם לא יותר פשוט להישאר עם אלכס, במקום לצאת ולחפש ארבעה אנשי מקצוע? כי אלכס הוא כל אותם מומחים, שמניתי זה עתה. הוא מורה, הוא פסיכולוג, הוא פילוסוף – ומעל לכל הוא אומן.

קונפוציוס אמר: "בכל דבר צפון יופי, אך לא כל אחד מסוגל לרואת אותו". בהדרכתו של אלכס אנחנו לומדים, בכל פעם מחדש, לא רק לפקוח את עינינו אלא גם לפתוח את לבנו כדי לקלוט את היופי ברגע התרחשותו. והיופי כידוע, הוא הדבר היחידי שאינו נפגע על ידי הזמן, הוא נחלת הנצח. למשל, כשאנחנו מביטים בפסלה של נפרטיטי. הוא פוסל 1350 שנה לפני הספירה, ויופייה הַנֶּאְדָּר מחיש את פעימות הלב גם היום. או ונוס ממילו… גם בלי ידיים היא מדהימה.

האומנות היא מסע אל עולמות נעלמים, המתגלים רק על ידי אלה שמוכנים לקחת את הסיכון שבמסע. וכמו בכל מסע, צריך ללמוד את הדרך וצריך לדעת גם קצת ללכת לאיבוד. אלכס נותן בידינו את מהצפן, שיורה לנו את הכיוון. ואז הוא נעמד מן הצד ונותן לנו לתעות, ולשוב ולמצוא את הדרך. הוא שׂם בידינו כלים. הוא נותן לנו כנפיים, אבל משׂכיל להניח לנו ללמוד בעצמנו כיצד לעוף. הוא נותן לנו זווית ראייה חדשה, כדי שנוכל לראות את הפרופורציה וההרמוניה גם בדמות גרוטסקית או בעיוות. לראות את היופי שבכיעור. כי לראות את היופי והפרופורציה בגופה של דוגמנית חטובה, (אתם יודעים 90,60,90), את זה כמעט כל אחד יכול.

בהזדמנות אחרת ציטטתי את פיקסו שאמר, "ישנם אומנים שהופכים את השמש לכתם צהוב ואחרים בגאוניותם הופכים כתם צהוב לשמש". אלכס לא צריך לנגוע בצהוב, מספיק שהוא מדבר עליו, ומול עינינו מופיעה השמש בכל הדרה. ואנחנו – אחרי שהראה לנו את מקורם של הצבעים, את הקשרים ביניהם, את עוצמתם – מביטים בהם בדרך שונה, יש לנו היום ראיה חדשה. וכמו בציטוט שהבאתי בתחילת דברי, למדנו להבחין בגווניו של הלבן.

כאשר אנחנו עוקבים אחר ידיו המדריכות של אלכס, אנחנו מהופנטים. אלו ידיו של אומן. אנחנו רואים את אצבעותיו והן, כמו אצבעות של פסנתרן על גבי הקלידים, רוטטות בצורה שונה, לפי הצבעים שהן נוגעות בהם. ידיים חזקות יש לו לאלכס, עם שרירים משׂורגים, אבל באיזו עדינות הן נוגעות בפסל. כמו במשחק אהבה עם אישה, הן מלטפות בחושניות ונותנות צורה…

ואז הוא מכה באצבע צְרֶדָה, מעיר אותנו משרעפינו ואומר, "עכשיו אתם."

ואנחנו – אנחנו זה כל מה שאתם רואים כאן מסביב.

כשאנחנו מתבוננים בתמונות התלויות על הקיר ובפסלים המוצבים על מעמדיהם, הלב מתרחב מרוב גאווה – למדנו לעוף.

תודה אלכס על הנתינה ועל ההכוונה, תודה על החיוך ועל לחיצת היד המעודדת. תודה על השׂיחות, שגולשות לעתים לעולמות אחרים, ושבות וחודרות אל הצבע ואל החומר. תודה על השיעורים המאלפים, תיאורה וּפְּרַקְטִיקָה כאחד. תודה אלכס על הכל.

בואו נרים כוסית לכבודו של מורנו הנערץ, וכמו שאייסכילוס אמר:

"בַּבְּרוֹנְזָה משתקפת דמות הגוף וביין – דמות הלב." לחיים חברים, לחיים 'המורה'!

– נורית ליברמן, תלמידה

Оставьте комментарий

Ваш e-mail не будет опубликован. Обязательные поля помечены *

Пролистать наверх