האמן פול סזאן

האמן פול סזאן

האמן פול סזאן, צייר צרפתי, נחשב לאחד מגדולי האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטים. סזאן חקר דרך האמנות כיצד העולם משתנה לנגד עינינו כשאנו מתבוננים.

האמן פול סזאן (1839-1906), צייר צרפתי, נחשב לאחד מגדולי האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטים. הסגנון האמנותי של סזאן השפיע רבות על התפתחות האמנות במאה ה-20, בייחוד על זרם הקוביזם.

לאחר מותו של האמן פול סזאן, נערכה בפריז תערוכה גדולה מאוד של עבודותיו. והשיעור של סזאן לאמנים צעירים בפריז ולאחרים הוא חשוב מאוד. סזאן נולד בדרום צרפת, לא רחוק ממרסיי. הוא עבר לפריז והשתתף בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה. ציוריו לא מתקבלים בסלון אז חזר לדרום. הוא חי ומצייר בעיר הולדתו בדרום אז ברור שהוא לא עוסק בפני העיר כמו מונה, לא עוסק באופרה, בתיאטרון. העיסוק שלו הוא ממוקד בראייה- כיצד אנחנו רואים. כיצד מראה העולם משתנה לנגד עינינו כשאנחנו מביטים, מתבוננים. הוא בונה את הציורים שלו בדקדקנות רבה. סזאן לא אדם פשוט, אדם מורכב ומתוסבך אבל לא נדבר על זה.

Paul Cézanne, 1869-1870, "Luncheon on the grass", oil on canvas, 81x101,

מתרחש פה דבר מאוד לא ברור. ארוחה על הדשא כמו אצל מאנה. אבל החבורה הזאת הייתה או קמצנים או עניים- 3 תפוחים לכל כך הרבה אנשים. לא רק זה, הציור כהה מאוד וכל ההתרחשות לא ברורה. עם הגב אלינו זה סזאן, הכובע בצד. הוא מורה באצבע- על מה? הכלב? האישה הגדולה? האישה הזו גדולה מאוד באופן יחסי לדמויות האחרות. היא ממש ענקית. הגבר שיושב עם היד על הסנטר ולידו גבר נוסף שנראה כאילו עושה טקס. סזאן לבוש במדי המאה ה- 19 והוא עוזב את המקום עם האישה הענקית. סזאן עצמו אמר שהציור מתחיל היכן שהמילים נגמרות. כל אחד מאתנו יכול להמציא סיפור. ואז מה שכל אחד יספר, והסיפור שונה כל פעם. אין לנו איך לדון בזה, אלו השערות. מה שברור שיש כאן איזשהו טקס מוזר. סזאן בונה את הציור בקפידה. האישה הענקית הכפופה- העץ מקביל אליה. הכלב בכתום בקו ישר עם שר הטקסים שלו מכנסיים כתומים. התפוחים והכלב בקו ישר. סזאן מחבר בין המישור הראשון לשני ולשלישי. גם בפרטים קטנים יותר סזאן מקפיד. הקו של שולי השמלה חוזר בעננים. כמו שאמרנו במאנה- ההשתקפות האמיתית הרציונלית לא משנה, הוא בונה ציור. כך גם אצל סזאן וביתר עוצמה. ציור אחר הוא השעון השחור.

האמן פול סזאן
Paul Cézanne, 1870, "The Black Clock", oil on canvas, 54x73 cm

לשעון אין מחוגים וצדפה ענקית הכוס האגרטל הלימון והשולחן. הצורות חוזרות. הצהוב חוזר. הכרבולת חוזרת בקצה האגרטל, בעמוד ובקצה המפה.

ככל שאנחנו הולכים משמאל לימין (כל הציור המערבי קוראים משמאל לימין כמו שכותבים וקוראים בשפות אירופאיות). גם הקו האופקי של הכפלים. אנו רואים שסזאן מצייר אם כן גם דומם וגם אנשים בנוף. גם פורטרט עצמי:

האמן פול סזאן
Paul Cézanne, 1885-1887, "Self Portrait with Palette", oil on canvas, 52x73 cm

הכן קרוב אליו מאוד. הוא מחזיק את הפלטה הוא מחזיק ככל הנראה מברשת. המעיל של סזאן מלא כתמים. הפנים שלו הם כתמים של צבע. כאן במידה רבה יותר סזאן מקשר בין המישור הראשון למישור האחרון באמצעות כתמי הצבע שחוזרים. כאשר הצבעים מהדהדים בין המישורים העין מכוונת בין המישורים העין זוכרת ומקשרת. מלבד זאת, גם במקרה הזה סזאן בונה את הציור בדקדקנות רבה, בפרטים הקטנים ביותר- העיקול של הפלטה חוזר על העיקול של הזקן. הקצה של הפלטה ממשיך בקו ישר את השרוול. הקו האלכסוני של הבד חוזר על הקו האלכסוני של הכן. כל הקווים והכתמים בציור חוזרים.

האמן פול סזאן
Paul Cézanne, 1883-1885, "The Bay from l'estaque", oil on canvas, 80x97.8 cm

אסטק- היום זה חלק ממרסיי. פעם זה היה כפר. במיוחד כשאנו משווים לציור של קלוד לוריין.

קו האופק בציור של לוריין הוא נמוך. אם נחלק את הציור של קלוד לוריין ל- 3 חלקים. השמיים של סזאן הם פחות משליש. אצל קלוד לוריין יש יותר תחושת עומק והשתרעות. אם אמן רוצה השתרעות עמוקה הוא ישים את קו האופק נמוך.

מלבד העובדה שקו האופק נמוך אצל קלוד לוריין יש תחושה של נוף עמוק אנו נכנסים אליו באופן הדרגתי. המקצב של אור וצל. ככל שמתרחקים הציורים בהירים והכל כאילו אפוף עשן. מלבד זאת, הנהר- העיקול מכניס אותנו פנימה. מקובל היה כדי לגרום לנוף עמוק או באמת נהר להתעקל או שביל מתעקל.

אצל סזאן צבע ההרים חזק. עוצמת צבע ההרים היא כמו עוצמת הכתום במישור הראשון והכחול במישור השני ההבחנה שלנו איננה קטועה, העין האנושית מחברת ברצף את התנועות ואת הצבעים. סזאן מצייר כמו מונה ודגה את הראייה- כיצד העין מבחינה. והכוונה שלו איננה לתת תמונה קבועה, סטטית. העין מחברת בין המישור הראשון למישור השני למישור השלישי עם הכתמים של הצבע שחוזרים אך לא רק זה- העין גם מחברת. המזח, העשן.. אנחנו מחברים בין המישור הראשון לבין המזח הרחוק. עכשיו ניתן להבין טוב יותר שהצייר אומר לנו זהו ציור על בד- זו איננה ההשתקפות של המציאות. הבד שטוח. חוזר על השטיחות של המצע- במקרה הזה הבד.

הציור של קלוד הוא ציור נוף, אבל לא נקרא ציור נוף אלא "המנוחה בדרך למצרים" מבוסס על סיפורים מחיי ישו, כאשר הוא נולד היה ידוע שהוא יוולד, השליט ידע עליו וציווה לרצוח את התינוקות, המשפחה של ישו מבריחה אותו למצרים. במאה ה 17 אין ציור נוסף סתם הוא חייב לצייר בנוף איזושהם דמויות או מכתבי הקודש או מהמיתולוגיה. דמויות קטנות אבל אי אפשר בלעדיהם. מבחינה צורנית הציור של סזאן "המפרץ של אסטק" שונה מאוד מקלוד לוריין, שונה בקו האופק, מלבד זאת הדמיון הוא אצל קלוד בעץ הגבוה בצד שמאל ופחות בצד ימין, באמצע כניסה לציור. אצל סזאן בצד שמאל היבשת הולכת יותר גבוה ובשמאל יותר נמוך. אחרת לא היה מעורר עניין, צריך להיות איזשהו הבדל. סזאן גם מאפשר להיכנס לתוך הנוף באמצעות הארובה עם העשן בקו ישר. כדי לחבר בין המישור האמצעי לאחרון הוא מעביר את הקו מהמזח. הבדל נוסף אצל קלוד הצבעים הם הדרגתיים, נעשים מעורפלים ככל שמתרחק מעיננו, במישור הראשון כחול חזק ובאחרון לא ניתן להבחין בצבעים, אין צבע חזק, בגלל המוסכמה שככל שדבר מה מתרחק אנחנו פחות מבחינים בצבע שלו אבל אצל סזאן במישור האחרון בהרים באופק שווה לעוצמה של הצבעים במישור הראשון, ההרים הירוקים בראש ההר זהים בעוצמה לצבע העצים (אפילו חזק יותר), ההרים לא בצבע אחיד, עשוי ממשיכות מכחול בצבעים משתנים (כחול, ירוק וכתום) דומה לבתים והעצים במישור הראשון.

הצייר אומר לנו זהו ציור על בד זאת איננה ההשתקפות של המציאות. הדף שטוח באופן יחסי, חוזר על השטיחות של המצע (הבד).

שינויים היסטוריים בתפיסת העולם של התקופה הזו. אמנים (כמו סזאן) לא בהכרח קורא מדע, אמן אחד האנשים שגורמים לשינוי כמו מדען או סופר.

שלושה אופנים של ביטוי, מילים, מספרים וצורות (ציור). האמן מדבר על העולם, נותן לנו להבין את מקומנו בעולם. הוא עצמו מתרגם את הראייה שלו בצורות. האמפרציוניסטים מדברים על השינויים בעיר, על הצריכה, המעמדות, על השפעה של האור, התנועה וכל זה באמצעות הצורה.

כדי לראות אמנות צריך ללמוד לראות אותה, להבחין מה קורה ואיך הוא מתקשר לתהליכים היסטוריים (היסטוריה של רעיונות, של המדע).

השוואה נוספת בין סזאן (אסטק) לבין ג'יקוב. אצל ג'ייקוב "מראה של הרלם" (שכונה במנהטן) קו האופק נמוך כשני שליש שמיים, הוא נותן הרגשה של המרחב, הוא עושה לסירוגין צל ואור כך שהעין נכנסת לאט. גם סזאן עושה סירוגין של אור וצל אבל במידה מופחתת. המורה אמרה שבמאה ה 17 אין נוף שהוא רק נוף אבל יש הבדל בין מדינות קתוליות כמו צרפת איטליה ספרד שבהן אין נוף ללא טקסט. לא בכך בציור ההולנדי, ההולנדים מפסיקים להיות קתוליים, כך גם באנגליה.

האמן פול סזאן
Paul Cézanne, 1888-1889, "Still Life with Peaches and Pears", oil on canvas, 90x61 cm

האמן פול סזאן מצייר הרבה מאוד ציור דומם, הוא אומר שעזב את פריז וחזר לעיר הולדתו בדרום צרפת משום שלא עניין אותו לצייר מהר, לתפוס את הרגע, את השינויים במרקמים ובצבעים בהשפעת האור. הוא רוצה לבנות את הציור כפי שהיה על ארוחה על הדשא, השעון השחור. ציור בפרטי פרטים, לשלוט בציור, לצייר לאט. בציור דומם בניגוד לציור נוף, זה בחדר שלו, לא משתנה כל הזמן, הוא יכול לשים לב לכל פרט, זה עניין אותו.

במאה ה 17 ציירו הרבה מאוד דומם ונוף. כיוון שהיו קונים לציורים קטנים, ציורי הדומם לרוב נשאו גם משמעות, הם עסקו בחטא הגאווה, אחד משבעת החטאים הראשיים, מזכירים לאדם שהוא לא צריך להתגאות, ימיו תמיד ספורים, כולנו מתים, אין מישהו שלא.

לימון חצי קלוף הוא מרקם, הלחמנייה, הכוס שחצי מלאה, הרבה פעמים היו בציורים האלו שעוני חול (הזמן עובר) או עשן שעולה ונעלם, הציורים ההולנדיים כאילו טמאים, לא היו סתם אלא רצו ללמד מוסר, להגיד לאדם שהחיים שלו קצרים והוא צריך לשים לב הוא חי כיוון שהוא צריך לפחד מאלוהים. מלבד זאת אין אצל סזאן שומדבר כזה, ציוריו לא מטיפים מוסר זה פשוט דומם. אבל אנחנו יודעים להסתכל ולראות שאצל פיטר משיכות המכחול קצרות, טקסטורות שונות, כוס היין היפה, דומם עם סרטן בצלחת, אין ספק שהכוס זכוכית, הצלחת מתכת. לעומת זאת אצל סזאן אנחנו מבינים שזה שולחן מעץ, ואנחנו מתארים לעצמנו שהלבן הוא צלחת חרסינה וכך גם כד החלב אבל אין את אותה הבחנה בטקסטורה. השולחן נראה שבור, צד ימין וצד שמאל לא ממשיך באותו קו, בשיפוע לעומת פיטר שאצלו הקו של השולחן ישר. אצל סזאן אם זו הייתה מציאות הפירות היו נופלים מהשולחן. בציור הפרספקטיבי המדויק כשהוא מצייר את הכוס, החלק העליון של הכוס לא נראה בציור, הולך ונעשה יותר צר לעומת כד החלב של סזאן. בכוס יש השתקפות האור. אצל סזאן רואים את הקצה האחרון גבוה, אפשר להביט לתוך הכד. אצל פיטר ואמנים אחרים בהולנד במאה ה 17 וגם במאה ה 18 הם נאמנים למוסכמה שהצייר מצייר את מה שנראה לנגד עיניו, העביר את מה שראה לבד. המוסכמה לצייר מהחזית, לא מהצד, לא משנה את נקודת המבט הזו. את הכל מאותו מרחק שאתה עומד ומסתכל, הכל אחיד. כבר ראינו שדגה משנה את המוסכמה הזו, מצייר מלמעלה מהצד. סזאן גם לא נאמן לכך, חלק מהחפצים הוא מצייר מהחזית ואחר כך הוא משנה את נקודת המבט ומסתכל מלמעלה, לראות את פנים הכד. גם הצלחת של פיטר נראית אליפטית, לא עגולה כמו אצל סזאן. אצל סזאן הלוח של השולחן עולה ונפגש בכיסא של השלוש רגליים.

השווה בין ציור אחר של סזאן (דומם עם תפוחים) לבין שרדן. אצל שרדן שוב שולחן בקו ישר, הוא נגמר בצד ימין, על השולחן כוס, יש לו יכולת יוצאת מהכלל לצייר את הטקסטורות השונות, הקליפה של האפרסק נראה כאילו חי, קערה עם תותים כאשר התותים מסודרים בצורת פירמידה ממש שוות צלעות. אצל סזאן השולחן נראה שבור, בצורה מובהקת יותר בציור הקודם, הקווים של השולחן לא באותו קו. הבדלים בגובה, רואים את פנים הסל, הוא משנה את נקודות הראייה.

שינוי עקרוני מהותי במחשבה האנושית, בתשובה לשאלה מה אנחנו רואים? כיצד אנחנו רואים? כיצד אנחנו מכירים את העולם? במאה ה 17 עד המחצית השנייה של המאה ה 18 התפיסה הייתה שאדם נולד ואלוהים נתן לו, חנן אותו ברוב חסדו במושגים קבועים בראש, מעין תמונות, ככה האדם נוצר כשהוא יודע מה זאת קובייה, מזו פירמידה, יש לו מושגים שאיתם הוא נולד בחסד האל.

טקסט על תפיסת העולם, דקארט, דיאליזם:

אחד הפילוסופים והמדענים החשובים במחשבה המדעית היה רנה דקארט בן המאה ה 17 , הוא אומר שהתפיסה החושית או הפעולה שבאמצעות אנחנו מבחינים היא לא הראייה, האבחנה היא במוח, זה לא שאנחנו רואים, בשביל דקארט האובייקט שולח איזושהם דחפים בעוברים מהאוויר אל העין, אבל גם הוא ידע שתאורה שונה, זוויות שונות משנות את המראה של החפץ, אם אני רואה קובייה מהחזית היא שונה מהמראה של בצד, הראייה מטעה. האבחנה שלנו היא במוח, שתמיד אומר שזאת תמיד אותה צורה. הוא אומר אעצום את עיניי אאטום את אוזניי, התעלם מהחושים, הידע של על העולם הוא הידע שיש לי במוח, הכיוון הזה במחשבה האירופאית וגם המזרחית אצל הערבים, רציונליזם, המושגים שלנו והידע שלנו לא תלויים בהתנסות חושית מה שאנחנו רואים זה עיוות.

גם בדיאליזם בפילוסופיה המערבית, זאת אינטואיציה מנטלית לא החושים. קבעה את התפיסה של מהו הציור, זה משתנה, הידע שלנו על העולם עם התפיסה החדשה המודרנית, הידע איננו קבוע, תשומת הלב והדגש עובר אל ההתנסות החושית, אל העין הפיזיולוגית של האדם. האדם בונה ומעצב את מה שהוא רואה בעולם בשילוב של ידע מוקדם והתנסות ממשית. כשתינוק אדם נולד נותנים לו לשחק בקוביות, כדור, פירמידה, גליל, הוא מתחיל למשש, אז יש לו ידע מוקדם ובתוספת של מה שאנחנו רואים למעשה, אין תמונה קבועה בראש שלו שמשתנה, זה כל הזמן משתנה, מה שקיים בתפיסה החדשה היא התמונה המשתנה. כל הבחנה היא שילוב של ידע קודם והידע של אותו רגע. אין צורה קבועה שמציירים, סזאן מצייר את ההשתנות, המראה החדש כל רגע. בשביל סזאן התפוחים שהוא מצייר שוב ושוב אינם מוכנים מראש מאידאה המוח, כל תפוח הוא יצירה מחדש. אצל סזאן כל פעם האובייקט מחדש לפי האור שנופל עליו, הוא בורא את התפוח הוא לא נתון מראש. סזאן רוצה לצייר כמו שאפאחד לא צייר לפניו, הא כותב במכתב שהוא רוצה להפתיע את פריז עם התפוח, לצייר תפוח ושראו שזהו ציור של תפוח. גם מנה רוצה שנבחין שזהו ציור. יש תפוחים עם קווי מתאר חלקם בלי, כל אחד בצבע קצת שונה. סזאן מצייר את היחס החדש לנתונים של החושים (הראייה).

Paul Cézanne, 1890-1895, "Still Life with Basket of fruit", oil on canvas, 73x90 cm

האמן פול סזאן מצייר מנקודות מבט שונות, את הסלסלה אנחנו רואים גם מהחזית וגם מלמעלה. כמו כן גם הכד, גם מהחזית וגם מלמעלה. השולחן כמובן שבור. כשהוא זז נקודת המבט משתנה ואז יוצא עיוות. הקווים אינם מתנקזים לאותה נקודה.

השוואה נוספת בין סזאן לשרדן. שרדן בן המאה ה 18, הוא האמין עדיין שאנחנו נולדים בחסד האל, עם תמונות מולדות והחושים רק מפריעים. סזאן אומר שהעולם הוא מה שאני רואה, אין עולם אחר, העולם היחיד זה זה שאני רואה, ומה שאני רואה משתנה כל הזמן.

שתי תמונות נוספות של סזאן, דומם (תפוחים), הכוס נפגשת עם הקיר, השולחן שבור, הקערה גם מהחזית וגם מלמעלה, רואים את התחתית של הקערה.

שתי דוגמאות נוספות, בציורים המאוחרים שלו, בסוף המאה הציורים מאוד עשירים.

Paul Cézanne, 1890-1892, "The Card Players", oil on canvas, 65x81 cm

סזאן מצייר גם פורטרט אדם. ראינו כבר את הפורטרט העצמי שלו.

סוף המאה ה 19 לעומת הציור של שרדן, מבחינים בתנועה, תנועת מברשת חלקה. אצל סזאן הכל כתמים, הוא בונה את הציור, הוא מעצב את העולם שהוא רואה, עם כל מבט, כל תזוזה הכל משתנה, ובתוך ההשתנות הזו הוא בונה את הציור לפרטי פרטים.

אצל סזאן, האדם בקו ישר עם הכיסא, הכובע גבוה ישר והוא יושב נגד קיר שיש עליו כנראה טפס כלשהו, כתמים של צבע. הגבר האחר נשען הצידה, לא יושב זקוף, הכובע שלו פחוס והוא יושב נגד קווים ישרים, סזאן רוצה לתת עניין לאזן לנגד בין שני הצדדים. גבר אחר בקווים ישרים נגד רקע לא ברור לעומת הגבר מצד ימין, דקדקנות, לא ציור מהיר, הוא רוצה להביט על כל קו. הקצוות של המפה, בצד שמאל הקצה של המפה יש בו קו ישר אצל הגבר בצד ימין הקצה של המפה שונה, לא קו ישר.

סזאן מצייר גם נוף, הוא מצייר באותו אופן שהוא מצייר דומם. המוטיב איננו חשוב. לא הנושא חשוב אלא איך הוא מצייר. לסזאן עשרות ציורים של אותו הר. "הר סן ויקטואר" – הר הניצחון הקדוש. ב 1882 , הצבעים במרחק הם בעוצמה זהה לצבעים מקדימה. סזאן נאמן למסורת של הציור, הוא משתמש בכל הטריקים, אור וצל לסירוגין לתחושת עומק. יש בציור שביל, שורת בתים, השדות, ההרים. כדי להבדיל בין הציורים המיקום שלהם שונה.

ב 1906 סזאן נפטר, אלו הציורים האחרונים שלו בין 1902 למותו. יש מרכיב גבוה לעומת מרכיב יותר נמוך, הצבעים שחוזרים באותה עוצמה בשני הציורים יותר מאשר קודם. הצבעים במישור האחרון והראשון, הכחול, הירוק, הכתום, הלבן החוזרים. העין שומרת וזוכרת, יש רצף של ראייה. כשהוא חוזר על הצבעים העין מצרפת, הציור נראה שטוח יותר. באמצעות מעברים באופן ציור העץ שנבלע ומתמזג, אין קווי מתאר, הוא חלק, לא ברור איפה מתחיל העץ ואיפה נגמר ההר. רואים בציורים שזה אותו מקום אבל שונה מעט, מהו העץ הזה.

כשמדענים חוקרים את גלגל העיניים, איך העין עובדת אז שמו לב לדברים חדשים, שהראייה במרכז העין שונה, היא חדה יותר מאשר בקצה של העין. אנחנו לא רואים אותו דבר, אני מסתכלת קדימה, הנקודה המרכזית אני רואה תמונה ברורה ושאר מראה העולם בשדה הראייה הרחבה יותר מטושטש יותר. כשאני מסתכלת הרבה בזמן לאותו מקום במקום שהמראה יתחדד הוא הולך ומטשטש.

Paul Cézanne, 1906, "The Gardener Vallier", oil on canvas

הדמות לעומת רקע, מה שמסתבר שהאבחנה בין דמות לרקע היא לא קבועה, אין דמות ברקע קבוע, כשאני מסתכלת הרבה זמן או מפנה את המבט, מהו דמות ומהו רגע משתנה. כך עושה סזאן אומר בציוריו כמו שאמרו המדענים על העין.

"הגנן" של סזאן לעומת פיירו דלה פרצ'סקה מהמאה ה 15 , יש דמות ורקע בשניהם. אצל פרנצ'סקה הדמות (הנסיך) בצבעים חזקים, אדום חזק בולט, מאחוריו נבדל ממנו הרקע, האדמה שהוא שולט בה. אצל סזאן הדמות בחלקה נבלעת ברקע, האבחנה בין הדמות לרקע איננה חדה, לא ברור הגבול של הנעל, הקיר עולה לו על השכם. האבחנה בין דמות לרקע איננה קבועה היא עשויה להשתנות. את זה נראה עד 1960

"הפורטרט של הגנן" של סזאן, פורטרט מלא, רואים את כולו, אם משווים לציור מהמאה ה 15 לציור של פייר, הוא מצייר את הרוזן מאוד בולט עם הבגד האדום שלו בולט מול הרקע. במישור הראשון יותר כהה ובמישור האחרון זה נראה כמו עננים אבל זה הר. ואילו אצל סזאן יש מקומות בצורה רבה יותר שהדמות משתלבת ברקע, הנעל של ולייה, איפה נגמרת הנעל שלו? איפה נגמרים הכתפיים שלו? הכתפיים נראים כמו משטח, חלק מהרקע. שילוב של הדמות ברקע. לפי ההבנה החדשה שלנו את האופן שבו אדם רואה, שזאת ראייה של תהליך, אין תמונה בראש מוכנה, מעין מתת אלוהים, ככל שאנחנו גדלים אנחנו מחברים בין מה שאנחנו רואים לתמונה בראש, אבל הדבר האמתי הוא התמונה בראש, באידאה. החפצים שאנחנו רואים למעשה הם עיוות, אנחנו לא תמיד מבחינים היטב, בתאורה שונה האובייקט משתנה, בראות שונה האובייקט משתנה. עד כה ההבנה הייתה שהאובייקט נפרד מהאדם, מהמתבונן והצייר מצייר את האובייקט במלואו כפי שהוא נמצא בתמונה במוח. אבל אם העין הפיזיולוגית של האדם , אין הבחנה בין הדמות לרקע, ככל שמסתכלים יותר ההבחנה לא קיימת, הדמות יכולה להראות כמו רקע, אין עולם אחר מלבד זה שאנחנו רואים, אנחנו מעצבים את העולם שלנו על סמך הידע וההתנסות החושית.

Paul Cézanne, 1894-1905, "Large Bathers", oil on canvas, 130x195 cm

ציור של סזאן, דמויות בנוף כמו הארוחה על הדשא, אין שום פרופורציה, אין יחסי גדלים הגיוניים, האישה נראית כמו ענק עם גב עצום, האישה העומדת נראית גם גדולה היא נראית חלק מהעץ, ממש נוגעת בגזע של העץ, לא ברור איפה נגמרות הדמויות, הראשים של הנשים נראות כמו טוליפ. לעצים אין גבולות ברורים, האישה שיושבת עם הגב והיש מושתת לא ברור לאן, הדמות הזו תחזור אצל ציירים אחרים שלומדים אצל סזאן.

האמן פול סזאן
Paul Cézanne, 1904-1906, "Large Bathers", oil on canvas, 208x249 cm

סזאן מסדר את הציור בצורה של פירמידה, יש בו נוף עמוק, האישה הענקית נבלעת בתוך הרקע, לא ברורים הגבולות שלה, הציור לא גמור מבחינה אידאלית, אין לה ידיים. מה התוכן של הציור?

Paul Cézanne, 1895-1906, "Large Bathers", oil on canvas,132x219 cm

ראינו שבציורים מוקדמים יותר "המנוחה בבריחה ממצרים" של קלוד לוריין, ואצל שרדן "הגביע והקערה" הטקסטורות והצורות המושלמות, הציור אצל קלוד צויר כך שכאילו זה קצת אבסטרקטי, מחשבה מופשטת, כאילו הבד לא קיים, מפני שהציור הוא חלון אל המציאות, הצייר כביכול או כל אחד מאתנו כשהוא רואה את הנוף הזה הוא כאילו עומד בחלון ומתבונן בנוף, הוא מתבונן בנוף שהפרטים שלו הם קבועים, הם מהמוח. כל הגופים, אנחנו נולדים עם התמונות האלו, כשאנחנו גדלים אנחנו מזהים במציאות אבל קודם כל הם נמצאים במוח, הציור הוא ייצוג של העולם כפי שאנחנו יודעים אותו, הוא כמו חלון אל העולם. הציור הוא ייצוג, רפרזנטציה. מה שהצייר עושה עד המאה ה 19 הוא עושה רפרזנטציה של העולם כפי שהוא קיים, לכן הציור הוא חלון אל המציאות, הבד כביכול לא קיים, אנחנו רואים לעומק.

אצל ניקולה פוזן, מצייר את "המשפחה הקדושה", התמונות ברורות, צבעים חזקים, ומאחוריהם הנוף עם הבניינים ויש פה מעין חלון, הכל כל כך כאילו מציאותי. אצל סזאן הרבה יותר שטוח, אין כניסה עמוקה לנוף, העננים – מה שלא יהיה אוטם, מקביל לבד, מונע מאתנו את החור, את התחושה, התפיסה שאנחנו עומדים בחלון ומתבוננים בנוף מפני שהוא אוטם את זה. התוכן של הציורים של סזאן הוא היחס החדש שלנו למה שאנחנו רואים, אנחנו פעילים בעולם, הראייה היא תהליך, אצל פוזן זה כאילו רקע קבוע מראש. אצל סזאן ההתוודות שלנו אל העולם, כשהוא זז או מסתכל הרבה זמן העולם משתנה. אין משהו קבוע וזה תלוי בגוף שלנו, אם אנחנו זזים או לא זזים, כמה זמן אנחנו מסתכלים שאם הרבה זמן זה נראה יותר מטושטש, אין לנו תמונה בראש, אנחנו לומדים את העולם. ההנאה שלנו מתעצמת כשאנחנו יודעים מה אנחנו רואים, אחרי המגע הראשון של התפעמות והתרגשות.

"שביל ביער" של סזאן לעומת הציור של קלוד "ההפלגה של מלכת שבא" (סיפור), קלוד הוא צייר של נוף אבל נוף הוא בהיררכיה נמוך, הוא מוסיף תמונות שיהיה מבוסס על טקסט שקיים מראש ומוכר לציבור, ספרי הקודש, מיתולוגיה. זהו נוף עמוק כביכול אנחנו עומדים הצייר בחלון פתוח, אוויר שאפשר לעבור אותו ומסתכלים בהתרחשות הזו. ההבדל לציור של סזאן, השביל נגמר פתאום, כל העצים ממלאים את הלמעלה, אלו לא בתים, לא ברור מה זה, זה סגור. סזאן חוזר כביכול על הבד, הבד נמצא, זה לא חלון, זה אטום וזה מה שאמרנו כבר על הציורים של מנה, הקצוות סגורים, זאת בנייה של תמונה, ולכן גם מונה יכול לצייר את הקתדרלה 20 פעם וסזאן את ההר שוב ושוב. זאת תמונה והוא מבהיר לנו שזה ציור על בד, על מצע. לעומת קלוד שנראה שאין בד. מנה הדגיש את הבד, אצל אולימפיה זה חום ובאמצע פס, במרפסת החזרה על הקווים הירוקים של התריסים והמעקה. מה שסזאן מצייר זה המקום החדש של האדם בעולם, לא יותר מישהו שעומד במקום בלי לזוז ומסתכל מהחלון והעולם נגלה לו. אנחנו שותפים בבניית העולם, העין שלנו, התפיסה החושית שלנו פלוס הידע מעצבים את העולם. אין עולם מלבד זה שאנחנו רואים, העולם הוא מה שאנחנו עושים ממנו. יש פה תפיסה שונה לחלוטין ולכן כשסזאן משלב את הדמות ברקע הוא מונע את העומק. הוא מונע את הכניסה העמוקה הזו, זה הופך לגוש אחד, כאילו משטח אחד.

אהבת את המאמר? רוצה לשתף עם מישהו?

קצת עלינו

הסטודיו שלנו מתמחה בתחומי האמנות פיסול, ציור ורישום למטרות לימודיות, פנאי, פיתוח תפיסה וטיפול באמנות. אנו מציעים סדנאות, שירותי אמנות מגוונים ובנוסף מספקים ציוד וחומרים לאמנות ויצירה.

עקבו אחרינו

פוסטים מעניינים

רישום בעטים

רישום בעטים

רישום בעטים מעולה לשרבוט ספונטני וגם לרישומים אמנותיים מקצועיים. לפניכם הסבר על סוגי עטים, עובדות ותכונות, ממד רגשי, טיפים וטכניקות רישום.

קראו עוד >>

תרגיל פיסול כף הרגל

לפניכם תרגיל פיסול כף הרגל עם סרטון הדרכה. עבור התרגיל, מומלץ לצלם את כף רגלכם תוך התבוננות ברגל עצמה להבנה עמוקה יותר של האנטומיה.

קראו עוד >>
צבע שחור

צבע שחור

כל מה שאתם צריכים לדעת על צבע שחור; איך לערבב, לשלב ולבחור את גווני הצבעים שמתאימים לכם, לאור משמעויות והשפעות הצבעים השונים

קראו עוד >>